הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס
קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11
דרך אחת
לאפיין תקופות היא להיזכר סביב מי פעמה החרדה.
בתקופות רבות
בחיי היו אנשים שנדמו לי לשומרי סף של מקום שביקשתי לבוא אליו. רובם ככולם קיבלו ואהבו
אותי מלכתחילה, וכל דרמת הסף והחרדה התקיימה רק בדמיוני הפורה (אך לא תמיד מיטיב).
אחת מהן
הייתה אישה ששמה דומה לשם עברי מוכר אבל לא בדיוק, עם מבטא זר רך וגינוני ריחוק של
ארץ אחרת. היא הייתה אשתו של מורה למוזיקה, מוזיקאית גם היא, והחרדה שלי הקיפה את
שניהם, כשניגנתי באוזניהם ולא רק אז. גם כשישבתי איתה באיזו ארומה והיא אכלה "דייניש".
אני לא בטוחה שלפני כן הייתי מודעת לקיומו של דבר המאפה הזה. היא בצעה ממנו
באצבעות ואכלה אותו לאט לאט וסיפרה על עצמה דברים קטנים וחינניים שלא שכחתי.
היום פתאום
התחשק לי לאכול דייניש ונזכרתי בה, ושמחתי להיזכר. בפוסט הקודם כתבתי על חוסר
שייכות+זמן, אבל יש גם חרדה+זמן, שהופכת לנינוחות, אבל כזאת שעדיין נשאר בה טעם
מיוחד.
