מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר)

ההפנר מבדיד אותי.

כי הספרים שלו הם כמו שיחה ולא כמו ספר, ואני משוחחת ומשוחחת עד שאני שוב נזכרת שיש לי ספר בין הידיים ולא איש שיח מולי.

כי הספרים שלו מדברים גם אחד עם השני, והוא יודע, ההפנר, שהקשבתי לו גם בפעם ההיא, ושעכשיו אזקוף את גבותיי בתדהמה כשפתאום הוא יחשוף למשל את הסיפור שכתב "באמת" שכטר מ"ארץ קטנה איש גדול" והוא, הפנר, מצא אותו כביכול בגיליון ישן של "מאזניים", ואני אזהה שאין זה אלא סיפורו של האבא מ"כולל הכול". וגם התסריט שמקריאה התלמידה מרים ב"אמנות שפה זרה" הופיע קודם ב"כולל הכול", ואם כבר מזכירים את התלמידה מרים החכמה והקרובה להלכי רוחו של המורה הפנר, אי אפשר שלא לקפוץ בהתרגשות על הכיסא, שמא אין זו אלא מרים תלמידתו-אהובתו של יונה טנא בספר הרומנטי כל כך, המנחם ועוטף כל כך, "כמו אבלאר כמו אלואיז"? היא אמיתית, מרים?! רק בלי האהבה?

רק בלי האהבה... את המפתח לזה הוא נתן מראש בקטע מַפעים ועמוק מתוך ספר אחר, שבו הוא שואל (על אהבתן של דמויות בספר אחר), מאיפה באה האהבה הזאת?...

... כל אהבותינו הגדולות נובעות משם, כנראה. כל אהבה "גדולה", "עצומה", "אין-סופית" – תמיד היא של ילד נטוש לאמו. לפחות אצל הכותבים למיניהם. כשאלה מתארים אהבת זוג – גם היא גם הוא, זוגיותם – אהבתם תמיד "דיוקנו של האמן כילד נטוש". כולנו נולדנו יתומים וגדלנו נטושים. ואלו בינינו שגדלו לכתוב, לצייר, לשיר או משהו – ר א ו, הבחינו בחרדה איומה, איך אמא נוטשת יום-יום ומרגע לרגע, ולא זו בלבד שאמא נוטשת, אלא שא"א לה אחרת. לא במזיד נוטשת – בחוסר אונים. אמא עוד קטנה, לא כל-יכולה: היא עצמה יתומה ונטושה, ואתה הקטן פתאום "רואה אותה". כמו ברנטגן רואה אותה, והיא קטנה, יתומה ונטושה. ואז עומדת בפניך בכל עוצמתה רק האפשרות האחת, לתמוך בה כדי שהיא תוכל להחזיק אותך על הידיים, זמנית. כל הזמן זמנית. אין לך ברירה אלא שתאהב תיכף ומיד את עצמך בכל עוצמת אהבתה החסרה, האהבה, זו שאיננה. כל חברי המתמוטטים, אלו שלא שרדו ורק גופם המדוכא וחרדתם העצומה מתרוצצים עדיין בינינו, אלו לא תפסו בזמן שהאהבה שהיו זקוקים לה, אמם לא יכולה הייתה להביא, יתומה נטושה כמותם; הם לא תפסו ולא התאמנו בילדותם לאהוב תיכף-ומיד את עצמם בכל עוצמת האהבה – והיום מאוחר מדי. גם אבא, כמובן. כשאתה נשען עליו, הוא בכלל מתפלא עדיין שהוא כבר מצליח לשרוך לעצמו את הנעליים לבד. רק מקודם, לפני רגע-בערך, היה בן שלוש (ואתה בן חמש). את זה בעצם תמיד ידענו ואפילו הסכמנו (כנראה) להסתפק בסיטואציה, במצב האנושי המתואר ב"בריאת האדם" של מר מ. אנג'לו, שהוא ככה נוגע לו (לך) רק באצבע קצת, בקצה,

מ-ר-ח-ו-ק. יש "בריאת אדם" אחרת, יפה ממנה, שמצאתי פעם בספר כשחיפשתי משהו אחר. אני לא זוכר פסל (או תחריט) של מי ומתי ואיפה אחפש היום למצוא אותה [...] זה נראה בערך ככה: אלוהים יושב על משהו, לא זוכר מה, ואדם על הרצפה לרגליו, ראשו על ברכי אלוהים וזרועו של אלוהים כרוכה סביבו. אב ובנו. מיקומם של השניים, צורת הישיבה שלהם. הדרך שבה מניח הגבר את ראשו על ברכיו של א ב י ו וזרועו של ה א ב כרוכה סביב בנו, הגבר. לא הילד. אב ובנו – ושניהם גברים מגודלים – מיד זה נוגע ללב. אני שמח בשבילם, שהצליחו להגיע לגיל בגרות כך. אנחנו, אני ואני, ישבנו (קבוצה של שניים) בגיל שלוש וארבע וחמש והיינו הילד במיטה בעץ הכפכפים ואביו בחדר למטה. ראיתם? מהרגעים המרגשים בקולנוע. בסצינה שנתנה לסרט את שמו מגלף האב כפכף חדש תחת זה שבנו שבר. הילד (קטן, בן חמש אולי) חזר בכפכף שבור מבית-הספר. בית-הספר הוא תקוותו, הפתח למחר של הילד. בלי כפכפים לא יגיע לשם מחר בשדות הבוץ של צפון איטליה. לא לדאוג: האב שולח את בנו למיטה והוא יוצא לגנוב עץ, חוטב מגזעו קטע, חוזר הביתה ויושב בלילה לגלף כפכף למחר. הבית שוקע בתרדמה. האם (ותינוקה שהיום נולד בזרועותיה) אומרת "אווה מריה" בקול מונוטוני, מיישן. הילד שוקע בשינה בטוחה, האב מגלף בתנועות בטוחות כפכף, והצופה באולם החשוך בוכה. כשראיתי לראשונה את הסרט ביום שישי אחד בקולנוע "שחף", מאוד התאפקתי. בסוף הסרט גם החלטתי שבטח (אולי) כבר הגעתי נרגש לקולנוע, שאחרת מה פתאום התרגשתי? מה כבר יכול לרגש כל כך בסצינה כזאת? ואני לא מדבר על הצורה שבמאי הסרט (ארמאנו אוֹלְמי קוראים לו, ולסרט קוראים באיטלקית L'albero delli Zoccoli) נתן לסצינה-פנינה זו, על הקסם שבו הצליח לחדור מבעד לפרטי, לחד-פעמי, ולהתרומם אל הכללי והעל-זמני, כמו לפעמים אצל ורמר. הפעם, לשם שינוי, אני מציץ דווקא בחומר-הגלם של האמנות ולא בתוצר – בגרגר החול שחדר לצדפה ולא בפנינה... והלכתי ביום ראשון שלאחריו לראות את הסרט שוב, והנה באותו מקום בדיוק שוב נתקע לבי בגרוני וחשבתי: מה? מה הולך פה? רק בדרך הביתה החלטתי שזה בא לי כי אני מ ז ד ה ה. לא סתם – אני מזדהה X2: עם שניהם. סימולטנית. אני הם. כמו הברון מינכאוזן שמרים את עצמו (על סוסו) מתוך הבוץ שהוא שקוע בו; לכל אורך הסצינה, בעלת הקצב הרך ומיישן כמו שיר ערש, א נ י האב שאומר: "בני ילך מחר לביה"ס. ילדי ימשיך ללמוד. אני אחראי לו ואני אדאג לו. אני אוהב אותו." ו א נ י הילד השוכב במיטה מתחת לכסת, שוקע בשינה שלווה של ביטחון כי "אבא יסדר הכול. אבא אחראי לי. אבא דואג לי ואני אוהב אותו."

משם כל האהבה הזאת: אני דואג לי ואוהב אותי באהבה אגדית עצומה כל כך, שאני מוכרח להשיב לי אהבה. כך אז. מזמן. כשהיינו צעירים ולא היה בנו מקום (פיזית) להכיל את כל שפעת האהבה הזאת של שנינו – שלי ושלי. והיא מילאה כל חלל בנפשנו, ומהאהבה העצומה ("העצומה" – כי זו הבנלית לא הייתה), מהאהבה הזאת שם, בקרקעית ילדותנו הנטושה, גזרנו דוגמאות לכל שאר אהבותינו: הפיקטיביות – ברומנים הגדולים ובשירה, בתיאטרון, בציור, במוזיקה ובקולנוע; והאחרות (הריאליות?) – פה ושם, במהלך החיים, לפחות אצל יחידי הסגולה (בני המזל) בינינו, פה ושם (אמרתי), פה היא ושם הוא – מנסים, גוזרים דוגמאות בבשר ודם. יש (גם) שהצליחו.

[מתוך "אברהם הפנר: ספר המפורש", עמ' 38-39].

כנראה משם האהבה הזאת. וחוץ מזה מרים ב"כמו אבלאר, כמו אלואיז" הייתה כאמור תלמידתו של יוסף טנא, לא של אברהם הפנר, ויוסף טנא הוא בין השאר (אני לא יודעת את השאר) גלגול של אנרי פולן (והאם זאת קריצה לשמו של המלחין פרנסיס פולן?!], המורה הנערץ של אברהם הפנר והטטרי באותו "ספר המפורש" שציטטתי ממנו. עושה סחרחורת? לי דווקא לא, זה מעיר ומאתגר ומרתק, אני לא מרגישה שהוא מסדר אותי, אני מרגישה שהוא קורץ לי בשותפות. ואולי הוא מאלתר על מנגינה שהוא יודע שהמאזין מכיר: בואו ננסה את המוטיב הזה גם ככה. בואו ננסה אחרת. והרי ככה זה בכתיבה, גם אצל יהודית קציר למשל (דוגמה שקפצה לי) אפשר למצוא ב"הנה אני מתחילה" חומרים מ"למאטיס יש את השמש בבטן" ומן הסיפורים הקצרים ויש איזו תחושה שאהה, הנה עכשיו הסיפור האמיתי.

לאו דווקא. אבל ככה הסיפור נפרש מנקודת הזמן שבה הכותב רוקם אותו עכשיו.

וכשאני מגיעה לכאן אני בכל זאת מגלה, שההפנר לא רק מבדיד אותי (טוב, אני הרי לא מזוכיסטית, לא הייתי ממשיכה לקרוא אם הוא היה רק מבדיד) אלא גם מלהיב אותי נורא, אם לא לחיים, אז לאמנות.

[על רמברנדט] ואני מנסה לנחש איך, איפה קיביני מאט! מאיפה יש לו  – כי בעיניו נראה שהוא גילה, שהוא יודע את הסוד של Ozu [במאי יפני]: איך להכיר בחיים כ מ ו  ש ה ם ובכל זאת לקבל אותם – או ש ר ק בציור כך ובחיים, חייו, יומיומו, גם הוא לא ידע. ויום אחד עוד ישאל השואל: "איך איך איך הפנר ידע וקיבל?", כי פה או שם בדף או בסרט בא חסד, מין חסד, גם אצלי, והשלמה מודעת ש"למרות הכול

ב ע צ ם בסדר". איך איך איך? והרי לא, מעולם לא ידעתי, או כן? בחיים, בבשר, ביומיומי – אני אמרתי להם "כן!", לחיים? הרי לא. (או כן?)

[אברהם הפנר: ספר המפורש, עמ' 115]

"דרכי האהבה" מאת ז'אן אנואי ופרנסיס פולן