איש האופניים

הייתי ב'קפה העברית' בגבעת רם, שאני אוהבת לשבת שם עד שמתחיל שיעור הריקוד שלי, ובפעמים האחרונות אני גם נפרדת ממנו כי לא בטוח שבשנה הבאה ארקוד באותו מקום, אז ישבתי לי בחוץ ורציתי לצלם את העלווה שמולי בתור חלק מהפרידה ופתאום בתוך הפסטורליה פרץ ויכוח. אחד המתווכחים היה איש שאני רואה כל בוקר שבו אני שם, שיש לו תלתלים לבנים וחולצה שחורה שכתוב עליה 'טכנאי'. השני היה איש ספורטיבי-הדור שהביא את אופניו אל מרפסת הקפה. 'טכנאי' אמר לו שאסור, ושיש מקום חניה לאופניים ליד השומר (של הכניסה לאוניברסיטה) בחוץ. איש האופניים התרגז והתחיל להגיד שרכיבה על אופניים היא טובה לסביבה, טובה לחברה, ולא צריך להקשות על רוכבי האופניים, להפך, החברה צריכה להגיד להם תודה! וניכר שהוא בנה לעצמו מין סצנריו של בני אור (הוא) מול בני חושך. עם כל זה שהוא ניסה להציג את עצמו כנאור, מרגע לרגע התגלה ככוחני. הוא אמר ל'טכנאי': "תסלח לי, אבל אתה מדבר כמו ערס." טכנאי דווקא לא דיבר כמו ערס, הוא דיבר (במבטא רוסי) בצורה נייטרלית, והיה בדיוק כמו שהפסיכולוגים אומרים להיות עם ילדים: סמכותי ועקבי אבל לא כועס. הוא אמר לו תתלונן אם אתה רוצה, וכו' וכו', אבל קודם כול אתה מוציא את האופניים החוצה.

כאן, אמרתי בלבי לאיש האופניים שבדמיוני פנה אלי לשפוט ביניהם (לא רק הוא חי בסרט!), כאן אתה חשפת את עצמך. כי הוא אמר: "אופניים של שלושים אלף שקל!" ואחר כך שלף גם שהוא עומד להיפגש עם איש מאוד חשוב-בכיר, והוא תכף ידבר אתו על זה. טכנאי אמר לו שהוא יכול לדבר, אבל קודם כול שיוציא את האופניים (הוא באמת היה יכול לעבוד עם ילדים, טכנאי). איש האופניים הוציא אותם והיה לו ממש קשה להיות רחוק מהם. גם אחרי שהשאיר אותם בחוץ וחזר פנימה הוא רץ אליהם פעם אחת כאיילה שלוחה לבדוק מה שלומם. וכשנפגש אחר כך עם מר חשוב-בכיר, והתלונן על הגליית אופניו, ברגע שחשוב-בכיר אמר לו שזה קשור לענייני ביטחון, "ואני דווקא מעריך אותם שהם מקפידים על זה", מיד השמיע איש האופניים קולות של קבלה והסכמה, "אם זה ביטחון זה משהו אחר..." ובשרידים אחרונים של עלבון, הוסיף: "חשבתי שזה מלכלך להם או משהו."

ואם הריבוע הקטן לא משמיע שיר, הנהו