בוקר ב"קפה העברית" האהוב עלי, על השולחן מונח הספר של יהודה ומזכיר לי את האבן עצמה,

שהייתה מונחת באמת על שולחן העבודה שלו, כמו שסיפר בשירים. אבל כשהראה לי אותה באמת, בחיים, בדיוק בתקופה שיצא "פתוח סגור פתוח", לא כל כך עניין אותי הטיול היהודי שלו. באתי לבקש ממנו מכתב המלצה למשרד החינוך בשביל לקבל סיוע כספי להוצאת ספר שיריי. ויהודה אמנם קרא את השירים וכתב בשבילי מכתב המלצה במילים חמות ובכתב יד יפה ואצילי.

דבר אחר: הילדה שלי אוהבת את האות קו"ף. היא אוספת בחדווה מילים שמתחילות בקו"ף וגם מילים שיש בהן קו"ף. והיא זו שהביאה לתשומת לבי ש"רחוק נגמר בקו"ף וקרוב מתחיל בקו"ף."

בוקר ב"קפה העברית", יהודה אתי בספרו שעל השולחן, וחברתי הקרובה שעכשיו רחוקה, באירופה, אתי במסרים בטלפון. החברה הקרובה שלי רחוקה עכשיו וזה מפר לי את מאזן הגעגועים. אני אדם מתגעגע ואני מזל מאזניים ולפעמים אני מסתדרת עם מאזני הגעגוע, שוקלת שמחה וצער, אפשר ואי-אפשר, מעבירה את הקו"ף מסוף הרחוק לתחילת הקרוב. לפעמים אני מצליחה.

הגעגועים הם הפרי,

המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם

הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים,

הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים

השורש נשאר באדמה.

(מתוך "פתוח סגור פתוח", יהודה עמיחי, עמ' 107)