בשבוע שעבר קראתי שוב את "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר. אחד
הספרים הכי יפים שקראתי בעברית. גם מבחינת השלמות שלו כיצירה, הסיפוק ממעגלים
שנשלמים והשתקפויות שמהדהדות ועושר של עולם ספרותי שנפרש מתחתיו כמו מצע.
גם מבחינת יפי הכתיבה של קציר, שאין כמוה לחושניות – וייזכר לטוב ולנפלא
"שלאפשטונדה", הסיפור הראשון ב"סוגרים את הים". ולגבי
"הנה אני מתחילה", הוא מלא וגדוש יופי וחושניות ומיניות אבל לי די ברגע
שבו ריבי מביטה אל אבשלום היושב לצדה על הדשא בלילה ומתארת שפיו נראה כמו עינב אפל
– אותי היא כבשה.
אז על מה הספר ולמה קראתי אותו שוב עכשיו? ריבי בת ה-38 (אותה ריבי שנהר
מ"למאטיס יש את השמש בבטן". תכף אקרא שוב גם אותו. ואחר כך את
"צילה" שעוד לא קראתי) מצליחה למצוא/ללדת מחדש את מחברות היומן שלה מגיל
14 עד 16, שם נגלל סיפור האהבה הלא אפשרי ולא ייאמן בינה לבין מורתה לספרות מיכאלה
שהייתה אז בת 25 עד 27. נדמה לי שהכי בולטת בספר, או פעם נראתה לי הכי בולטת,
המורכבות המוסרית, שקציר לא מתעלמת ממנה ולא מחליקה אותה אבל גם נמנעת משיפוטיות
פשטנית. גם העיסוק בספרות, כתיבה ויצירה בולט.
כשקראתי את הספר לראשונה הייתי בגיל של מיכאלה של תקופת היומנים, משהו כמו
26, וגם אני הייתי מורה לספרות בתיכון... עכשיו אני בגיל של ריבי בנקודה שממנה היא
מגוללת את הסיפור. ואולי בגלל זה קראתי שוב: בין השאר ובמידה רבה – וזה מה שבולט
לי עכשיו - זהו ספר על איך זה להיות בת 14 ו-16 ו-27 ו-38.
מיכאלה מסבירה לריבי הנערה שפער הגילים ביניהן גדול יותר מהצד של ריבי מאשר
מהצד שלה, כי הנערה שהייתה עוד חיה בה. אולי מסיבה דומה, בגלל הנערה שעוד חיה בי,
הכי קל ומושך אותי להתחבר לדמות של ריבי הנערה, שהחיים הפנימיים שלה עזים כל כך,
שהתשוקה לכתיבה והתשוקה לאהבה מתערבבות אצלה, ושאולי היא עוד לא מבינה על מה מדברת
מיכאלה כשהיא אומרת שאהבתן מעניקה לה כוח "לקיים את מצוות החיים".
והנה שיחה ביניהן כשריבי כבר בת שלושים ומשהו, נשואה ואמא:
"כן," הרהרתי בקול, "הנפש שלי דהתה כמו שמיכה ששכחו בשמש.
אני זוכרת את הלילות האלה בילדות, כשלא יכולתי להירדם בגלל הציפייה למשהו שיקרה
מחר, חופש, טיול, יום הולדת, וההתרגשות הייתה כל כך עזה, עד שהאירוע עצמו החוויר
לעומתה. גם ההתפעמות לקראת החיים הייתה בסופו של דבר הרבה יותר עזה ומתוקה מהחיים
עצמם."
"הם מתוקים מאוד, החיים," התקדרת פתאום, "וכנראה אנחנו
מרגישים את זה הכי חזק לא בציפייה, אלא בפרידה. איך כל זה מסתדר לך עם
הכתיבה?"
"מזל שפעם היה לי אומץ לחיות. עכשיו אני צריכה לגייס רק את האומץ
לכתוב, ואז אני כותבת כאילו לעצמי, כאילו שאף אחד בעולם לא יקרא את זה, כמו שפעם
כתבתי את היומנים."
"גם בשביל חיים הכי רגילים ובורגניים צריך אומץ," אמרת[...]
ולמרות שנתן זך כתב:
גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת
מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ
אֶת הַלֵּב.
אני רוצה לכתוב. כמו יהודית, כמו ריבי. כמו הנערה שהייתי והאישה שאני. תודה
שהזכרת לי. הנה אני ממשיכה.
