אני עושה החלטות של גדולים, תיקונים לרכב, בטיחות, כסף. מעמידה פנים,
אבל אני יודעת שכך גם רבים אחרים. למעשה יש לי משהו אחר בלב, משפט הסיום של
"אבא ארך רגליים", והטסט שעשיתי לאוטו של אבא לפני ארבע שנים, מסרון ששלחתי
להשתבח על היותי ילדה טובה, ושיר על אפריקה שהתנגן בי. והבוקר בין דאגת הצמיגים
שצריך להחליף לקושי של ההליכה בשמש, קיבלתי פרס על מאמצי כשנכנסתי לקפה וראיתי
אותם יושבים שם, אמא ובן, והוא שטף אותי בחן ובגומות וברגישות ויופי ואמרתי לו,
מנסה לנחש איך נשמעת השיחה מן המקום שלו, איזו שיחה מוזרה זאת, הצמיגים והכסף
ויעקב שבתאי ואבא ארך רגליים, הכול ביחד. אבל לא ידעתי באמת אם מוזר לו ואיך הוא
רואה את הדברים, רק קיוויתי שיהיה לו טוב, אולי אפילו שיהיה לו קל יותר, כמו
הרעיון שאברהם הפנר ביטא בכמה ספרים שלו, כאילו עוד לא הצליח לו בדיוק, לאלוהים,
ולכן צריך עוד דור, עוד ניסיון, עוד בן אדם בעולם. ואולי הילדים שלנו יֵדעו יותר
טוב מאתנו לשזור הכול ביחד.
לשזור, או בעצם להפריד? הם כבר יֵדעו...