בליתכשיט, צדק לחפצים ונערה מרגשת

בסוף הקייטנה הייתי חייבת לקנות מתנות לחונכת של הדר ולמדריכות שלה, כי הן נורא ריגשו אותי. בעיקר החונכת, שהיא נערה בתיכון, והייתה חונכת שלה גם בקייטנה לפני שנה, ואז קרה הדבר. יום אחד כשבאתי לקחת את הדר ראיתי את החונכת יושבת על ערמת מזרנים, והדר יושבת על החונכת, מעבירה קצות אצבעות על האמות שלה, ושתיהן בנירוונה. מאז נקשרו זו בזו לאהבה ובקייטנה השנה הנערה הזאת התנדבה שוב וביקשה במיוחד את הדר, וכל פעם שבאתי לקחת אותה או אחרי שהשארתי אותה שם הייתי רואה מרחוק את השתיים מתהלכות ברחבי הקייטנה, הדר תמירה ונחושה וקופצנית, והנערה הולכת אחריה-איתה במסירות ובנינוחות. וההליכה הזאת שלהן מספרת את כל הסיפור כולו.

הלכתי לסהרה, שזו חנות בגדים שאין בה מידות בשבילי (וכמה חסר היגיון שלא בכל חנות בגדים יש כל המידות – אבל נניח לזה כרגע) ואני הולכת בה היישר אל הפיצ'פקעס שמאחורי המוכר ועל שולחנו, שהם יפים וזולים וכבר קניתי שם סיכה לשיער ועגילים. אז שם אצלו מצאתי מחרוזות סיניות צבעוניות, ובחרתי צבע לכל אחת, וגם לי. אחרי שקניתי החלטתי, ואף שוחחתי על זה עם חברתי, שתכשיטים ראויים גם להיראות, ולכן כל יום אענוד תכשיט כלשהו, שתהיה הזדמנות לכולם. וזה הזכיר לי שבילדות היה לי עניין כזה של צדק כלפי חפצים, שלכל אחד מהחפצים מגיע התור שלו ואסור להפלות, וגם כלפי השיניים נקטתי את הכלל הזה והקפדתי ללעוס על כולן באופן שווה, ואני מניחה שגם התייסרתי בגלל זה, משימה קשה לאזן כל הזמן את מאזני הצדק. אז עכשיו אני עונדת כל יום משהו, אלא אם כן התכשיט שלי לאותו יום הוא בליתכשיט.