עכשיו היא מקשיבה: על "צילה" של יהודית קציר

עכשיו אני מרגישה שאין סגולה גדולה יותר מהקשבה. תמיד הדהימו אותי יותר מכול הרגעים האלה, סוג הנוכחות הזאת, של מורה, מנחה סדנה, מטפל, או שחקן – הרגעים של נוכחות שהיא מוחשת כל כך, ערה מאוד אך גם נינוחה, הנוכחות המקשיבה.

"צילה" הוא במידה רבה סיפור של מחירים. בראיון טלוויזיוני שאל גל אוחובסקי את יהודית קציר בהתלהבות על כך שסבתא-רבתא שלה, צילה, גיבורת הספר, חיה עם שני גברים. זה נראה לו "להיט", מין "ז'יל וז'ים של ראשית היישוב". קציר אמרה שזה לא כל כך להיט. ואמנם, הן בקריאת זיכרונותיה של צילה והן בקריאת קטעי יומנו של אהובה חנן, המופיעים בספר, בולטים המחיר, האשמה, ההיקרעות. מתנה יקרת ערך ומופלאה היה חנן כשנכנס לחייה של צילה, אם לשלושה, אישה הרה, מבוגרת ממנו בשנים ונשואה לאיש שאינו רואה ללבה, והנה "מין טיפוס של מלאך", נשמה תאומה. אך המחירים... אליעזר בעלה שסירב להתגרש, חמשת הילדים שחיברו ביניהם לנצח, פניו האומללים והמאשימים בכל ארוחה. וחנן שגידל את ילדיו של אחר ולא זכה לילדים משלו, שתרגם את זיכרונותיה של צילה מיידיש לעברית ולא כתב ופרסם ספרים משלו.

פרקי היומן של חנן עצמו מופיעים לקראת סוף הספר, ולאחר הקריאה הם אינם מרפים. חנן, שלבו נטה בין השאר אל הבודהיזם, חזר ושינן והזכיר לעצמו שאין לו מקום לשום ציפיות בחיים האלה, ששום דבר לא מגיע לו. שרק אם יפנים את זה יוכל לבו להתמלא באושר.

גם יהודית, בתה של צילה וסבתה של יהודית קציר, ביקשה לעצמה אושר. לאחר הסערות שראתה בבית הוריה ולאחר אפיזודה לא מוצלחת שהייתה לה עם אהובה הראשון, ישראל (פרשה שקציר כתבה עליה והשלימה מדמיונה בנובלה "מכתבים לעמינדב" ב"מגדלורים של יבשה") ביקשה לה אושר שקט ויציב עם עמינדב, "ילד טוב". מרתק לראות, בפרספקטיבה הבינדורית הנפרשת, עד כמה יהודית מנסה מצד אחד לרקום חיים שונים מאלה של אמה – שקטים ושלווים – ומצד שני מעתיקה מאפיינים רבים של הזוגיות של אמה וחנן: אישה מבוגרת יותר, דומיננטית, מובילה את ה'ילד טוב' או 'טיפוס של מלאך'.

אבל לא רק על מחירים צריך לדבר, אלא אולי על 'סתם' מכות גורל, הרי כפי שחנן כתב, שום דבר לא מגיע לנו, לא להלכה ולא למעשה. לעומת צילה וחנן שנקרעים מרגשי אשמה, תקווה בתה של צילה (זאת דודתחייה מ"הנה אני מתחילה"!!), ורחל אחותו של חנן (הנשואה לסופר ברדיצ'בסקי) שנראות שלמות מאוד עם אהבת חייהן, משלמות מחיר אחר, ממשיכות באהבתן גם משבן זוגן אינו עוד, והוא עדיין תופס בהן מקום כזה שאין באפשרותן או ברצונן להמשיך הלאה. וכמובן, אם מדברים על מכות גורל אי אפשר שלא לחשוב על יהודית ועמליה שמתו בדמי ימיהן.

אז מה עושים עם החיים הקשים והעצובים האלה? מקשיבים. יהודית קציר, עדיין אותה סופרת וירטואוזית שיודעת להקסים במילים צבעוניות וחושניות, נותנת בספר הזה מקום ענקי לכתבים של אחרים. הזיכרונות של צילה, ההתכתבות המלאה* בין סבתה וסבה, יהודית ועמינדב, יומנו של חנן. ברגעים הנכונים היא נכנסת ומוסיפה משיחת מכחול משלה, ובאלה היא מופלאה ומדייקת כתמיד. אבל הפעם זה לא העיקר. עכשיו היא מקשיבה.

* ובינתיים העמידה אותי יהודית קציר על טעותי, זאת לא ההתכתבות המלאה, אלא גם ההתכתבות וגם הזיכרונות של צילה ופרקי היומן של חנן נערכו בידה. ואני חושבת שההנחה שלי שזו ההתכתבות המלאה היא חלק מן ההישג הגדול שלה ומאותה הקשבה.