עובדה כביכול משונה, אבל אני נתקלת בה שוב ושוב, היא שמה שהכי יש
לאנשים הוא גם מה שהכי אין להם, ולהפך.
אני לא יכולה להסביר את זה ממש, אבל זו מין תובנה שעולה לפעמים
ומעמיקה ככל שמכירים אדם.
"הקוסם מארץ עוץ" כביכול נורא מוכר, גם הסיפור עצמו (והרי
היה סרט עם ג'ודי גרלנד המלבבת, והשירים, והנעליים האדומות – שהן בכלל כסופות) וגם
המסרים, איך הדחליל שאין לו מוח הציע כל הזמן פתרונות פקחיים, והאריה הפחדן נהג
בפועל באומץ, ואיך הקוסם הגדול התגלה כנוכל, ואיך הדרך הייתה העיקר.
אבל לפעמים כשדברים הם כביכול נורא מוכרים זה רק מפריע לראות אותם, וכשמזיזים טיפה
את המסגרת רואים לגמרי אחרת (אם כי מישהו מהצד יגיד, מה פתאום, אין שום הבדל).
גילי בר-הלל סמו (שכמעט הייתה חברת ילדות שלי אבל קצת החמצנו זו את זו
- אני קפצתי כיתה ואחר כך גם היא, אז יצא שתמיד נשארה שכבה אחת מעלי), תרגמה את
"הקוסם מארץ עוץ" והוסיפה הערות ותמונות והארות מאוסף פרטי שנבנה בשנים
של אהבה. הספר יצא ב-2006 אבל אני קניתי אותו רק עכשיו, יחד עם תרגומה לספר הבא
בסדרה, "ארץ עוץ המופלאה". שכן חשוב לציין שגילי הקימה לאחרונה הוצאה ובה
רואים אור בין השאר כל ספרי סדרת עוץ.
והפעם הכי דיבר אלי איש הפח, שנזהר כל כך שלא לפגוע בשום יצור חי,
ומסביר שזה משום שאין לו לב; הוא אף אומר שהאחרים, שיש להם לב באופן טבעי, יכולים
לסמוך על עצמם, אבל הוא צריך להשתדל (כמעט כתבתי 'לשים לב') במיוחד.
איש הפח מקביל לדחליל, שחסר לו מוח אבל הוא נוהג כל העת בתבונה רבה,
ולאריה, שיודע שהוא פחדן אבל יודע גם שלאחרים הוא נראה חזק ומאיים, ונוהג כאילו
הוא אמיץ, כדי לשרוד ובאין ברירה.
למרות שהם מקבילים, משום מה איש הפח העסיק אותי במיוחד. ולקראת סוף
הקריאה גם נזכרתי בשיר של שדות, על חסרונו של לב משי חם.
דורותי היא כביכול סיפור קצת אחר: היא רוצה לחזור הביתה.
ויש בזה משהו מאוד קיומי, שלא תמיד תפסתי את עומקו. שאנחנו רחוקים מהבית,
שסערות גדולות מטילות אותנו לאיזה מקום, ואין לנו באמת לב ומוח ואומץ שיביאו אותנו
כמו מאליהם אל המקום הנכון והטוב. ולכן צריך הרבה מאוד להשתדל, ולשים לב.