הלספר ולהקשיב: יומן חורף של אוסטר, ועוד

אני לא יודעת כל כך מה לומר על 'יומן חורף' של פול אוסטר (בתרגום אברהם יבין), מצד אחד תוך כדי קריאה הייתי מוקסמת, הרגשתי שזה אחד הספרים הכי מלהיבים שקראתי. אבל אחר כך פתאום לא הייתי בטוחה, אוסטר נראה לי יפה מדי, שמור מדי, יותר מדי עוטה פרסונה של פול אוסטר. אבל זה רק בדיעבד, אחרי שהייתי מוקסמת. ועכשיו כשקראתי בפנקסי את השיחה שניהלתי אתו תוך כדי קריאה, נזכרתי עד כמה.

אוסטר כתב ממואר בגוף שני, שמתמקד במידה רבה אך לא בלעדית בתחושות וחוויות גופניות (חלק מהספר תופסים קטלוג דירות שהתגורר בהן בחייו ורשימת פציעות וחבלות שהיו לו, וכמובן אלה הם תמיד פתחים לסיפור). מעניין שהיה לו רעיון קצת דומה לזה של הסופר הצרפתי דניאל פנק שכתב את "יומן של גוף" (ניר רצ'קובסקי תרגם לעברית), יצירה ספרותית לא אוטוביוגרפית (לפחות לא במוצהר) שנבנתה סביב הגבלה מעניינת שכזאת: יומן של הגוף ולא של הנפש או של מערכות היחסים. ויצא שקראתי את אוסטר זמן קצר אחרי שקראתי את פנק.

וכך, בין השאר, כתבתי בפנקס:

ז'אנר הממואר הולך ונהיה אהוב עלי (בעצם תמיד היה).

יותר ויותר מעניינות אותי דרכים שונות אפשריות לתעד, "להציץ אל הלב דרך חור המנעול" [ניסוח של שדות]. הדרך יכולה להיות גם רשימה של ספרים שקראתי (או כמו אצל אוסטר, דירות מגורים וחבלות בגוף). אבל עמוק מזה, מהאופנים, טמונה החשיבות ההולכת וגדלה של עצם התיעוד, שבעצם תמיד היה חשוב לי (כמו שריבי ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר כבר בגיל 14 רוצה לשמר את "אטלנטיס האבודה" של הילדות) אבל עכשיו זה בכ"ז שונה, תחושת החשיבות של התיעוד, של היומן, של הלספר ולהקשיב.

הכתיבה מבעד לגוף מעוררת טריגרים אחרים, למשל: אוסטר מדבר על הגעגוע לכך שפעם היה מותר לעשן במקומות ציבוריים ופתאום החזיר לי זיכרון מוחשי של עצמי, נערה, מעשנת בתחנות אוטובוס, מסתובבת עם קופסת סיגריות ומצית בתיק, כמה צעירה ודאי נראיתי אבל כמה הרגשתי בלבתית בעולם. כדרכם של צעירים. והוא פתאום הנכיח לי את עצמי.

זה קרה לי גם עם פנק, הוא תיאר את הקושי בילדות ללמוד לקנח את האף, ללמוד לנשוף, ונזכרתי שאני התקשיתי בזה עד גיל מאוחר יחסית, ופעם בביתה של חברתי (כשהיינו תלמידות בכיתה ב' או ג') אחיותיה העירו או צחקו עלי שאני עוד לא יודעת לקנח, ואני המנוזלת נורא ישבתי עם ראשי הענקי והשוחה והתרכזתי בדקירות במצח והתאמצתי כל כך להתאפק מלמשוך את הנזלת פנימה.

עוד משהו שהתחברתי אליו אצל אוסטר היה ההתייחסות שלו לדמותה של אמו:

"היא הייתה לך אם חמה ומסורה בתקופת הינקות ובשחר הילדות, וכל מה שטוב בך עכשיו, אילו צדדים חזקים שאולי יש בך, באים מן הזמן שלפני שאתה זוכר מי היית." גם אני מרגישה ככה ביחס לאמי, שמשהו בסיסי של חום, של התייחסות בוטחת אל העולם, בא לי ממנה מוקדם מאוד. (ואני זוכרת אותה "מעבירה לי שינה" בחדר מלון, כשחשבתי שלא אוכל להירדם, מגע ידה בידי, והשינה הכחולה.)

ועל הדברים שאינו יודע עליה, וכעת משמתה יהיה עליו להשלימם בכוחות עצמו – "אתה עצמך אינך יודע כמעט כלום. פערים רבים מדי, שתיקות והתחמקויות רבות מדי, עם השנים אבדו חוטים רבים מדי לתפור סיפור עקיב. אין אפוא טעם לדבר עליה מבחוץ. כל מה שתוכל לשמוע על כך צריך להיחלץ מן הפְּנים, מן הפְּנים שלך. הצטברות הזיכרונות והפרצפציות שאתה מוסיף לשאת בגופך."

ההדגשה היא שלי, והייתי מוכרחה להוסיף אותה כי עד עכשיו בקוראי את השורות האלה הן מרגשות אותי מאוד. ומסעירה אותי המחשבה על כל הידע שטבוע בַּפּנים שלנו ועוד לא למדנו לגשת אליו. עכשיו זה גם מזכיר לי ספר שקראתי שוב לאחרונה: את "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, שם נונו משחזר מתוכו, מתוך דמו ממש, את אמו זוהרה שמתה כשהיה בן שנה.

בין השאר, הספר של אוסטר הוא שיר הלל לאשתו, סירי הוסטווט, ולקשר ביניהם. ואגב, מעניין שגם כאן הייתה נקודת השקה בין הספר של אוסטר לספר של פנק. כשקראתי את פנק חשבתי שמזמן לא נתקלתי בתיאור כל כך חיובי ונלהב של זוגיות ממושכת ביצירה ספרותית [זה היה לפני שקראתי את "ברכת האדמה" המופלא של קנוט המסון]. אך הוא, המספר אצל פנק, גם מעיר שאילו היה היומן יומן של רגשות ויחסים ולא של גוף, אולי היו מופיעים בו גם דברים אחרים, מריבות, התחמקויות, אכזבות, ואילו במישור של הגוף תמיד הייתה בינו ובין מונה אשתו איזו התאמה או הבנה שהתעלתה על כל זה; ואני חשבתי שאולי גם צורנית, משהו בז'אנר שפנק המציא, יומן גוף, מאפשר הסתכלות אחרת או סיפור אחר; כי הקונפליקט בעלילה (בשיעור ראשון במחזאות או תסריטאות הרי מלמדים שמוכרח להיות קונפליקט!) טמון ביחסים בין האדם ובין גופו ולא ביחסים בינו לבין הקרובים לו. גם זה מרתק: איך צורה אחרת של סיפור יכולה להשפיע על תכנים ואולי על תפיסת עולם.

אבל אצל אוסטר זה לא הז'אנר, כי מלכתחילה הוא הגביל את עצמו פחות מפנק. ועלי להודות שלאורך רוב שיר ההלל הזה נותרתי קצת מסויגת, ונראה לי קצת שהוא "משוויץ" ו/או "מתחנף" להוסטווט, שאולי באמת צווארה הוא היפה ביותר בעולם אבל לטעמי לא היה צורך לצטט גם את הפרוטוקולים שרשמה בישיבות ועד הבית כדי להראות את שנינותה...

אבל הייתה פיסקה אחת קטנה, שהותירה אותי משתאה ומלאת הערכה ומבינה את עומק החסד שזכו לו (או יצרו) השניים האלה. אוסטר קיבל את הבשורה על מות אמו כאשר אשתו הייתה אצל הוריה שלה, ונעדרה לכמה ימים. וכך כתב על הרגעים האלה:

"אתה מתגעגע אל אשתך, מתגעגע אליה יותר משהתגעגעת אליה אי-פעם מאז נישואיכם, מפני שהיא האדם היחיד המכיר אותך טוב דיו לשאול את השאלות הנכונות, שיש לה הביטחון העצמי והתבונה לדרבן אותך לחשוף דברים על עצמך שלעתים קרובות מתחמקים מהבנתך שלך."