נגוהות

התחלתי אחרי שנים לקרוא שוב את "או-או" של קירקגור, ועוד לפני שקראתי את הפתיחה הידועה על המשורר שזועק מכאב אך פיו מעוצב כך שקריאות הכאב שלו נשמעות להמונים כמוזיקה נפלאה, עלתה בי כיתה קטנה בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים, שבה מקריא לנו את הטקסט הזה, ומדבר עליו ומהווה אותו פרופסור סנפורד בודיק האהוב.

אני זוכרת איך הוא עמד ודיבר ואיך הדיבור שלו תמיד עלה אל מקום נשגב, והיה לי טוב אוויר הפסגות הזה. גם הוא הבין אותי, הבין את העבודות שכתבתי לו. הקורסים שלו תמיד היו על התפר בין ספרות לפילוסופיה. אני זוכרת גם קורס על קאנט ומושג הנשגב ואת רכס ההרים שראיתי באותה כיתה קטנה במדעי הרוח, המון דברים ראיתי שם, גם את White on white, התמונה הדמיונית או ליתר דיוק המסגרת הדמיונית שנתלתה על הקיר הלבן בכיתה כדי לדון בשאלת האמנות המושגית ומהי אמנות, כנראה בפעם הראשונה שנחשפתי לדיון הזה.

באחד הקורסים שלו למדה אתי בחורה חכמה עם שיער קצר ועיניים ירוקות גדולות ויפות, שקראו לה איילת, והוא אמר שגם לבתו קוראים איילת. ואני זוכרת שבנו מת ואיילת ואני עברנו (בכוונה?) ליד ביתו והתלבטנו אם לבוא לשבעה, אבל התביישנו. ושכל כך כאב הלב אליו, כי הוא היה מרצה שדיבר אל הלב (יחד עם אינטלקט גבוה, ולעתים תלול. לא סותר).

התגעגעתי לבודיק אז עליתי על השרפרף האדום כדי לחפש בלמעלה של הארון עבודות שהגשתי לו, חשבתי שאמצא עבודה שזכורה לי, על אנטיגונה של סופוקלס ועל מושג הסינתיזה של הגל, אבל מצאתי משהו אחר שלא זכרתי –

Paper submitted by Lee Evron-Vaknin

23/2/2000

קראתי בעניין את העבודה ואת הערותיו של בודיק, וחשבתי כמה אינטימי ומקסים זה בדיקת עבודה של תלמיד על ידי מורה. כל פסיק שהוא מחק לי וכל הפניה להערה שהוא העביר לי מלפני המרכאות לאחרי המרכאות – הרי זה הוא, הפרופסור בעל האינטלקט התלול, עושה למעני עבודה של מגיהַ. אני לא מנסה להאדיר אותו או להקטין את עצמי, אבל יש בה בפעולה הזאת משהו של ענווה ונדיבות.

לא אקליד את כל העבודה, שאם על מחשב נכתבה הקובץ אבד מזמן, וגם אין לי סבלנות לכל החלק התיאורטי (שהרי לא באמת מחומר אקדמי קורצתי), למרות שהוא מרתק בפני עצמו. גם על סלינג'ר אולי לא אפרט כאן (זה מתחיל להיות כמו הבדיחה הידועה ההיא על המברק שבסוף לא נשארת בו אף מילה). אבל כתבתי על דייוויד קופרפילד שמציג תפיסה של צבירת ידע ליניארית שיש לה נקודת סיום. האי-ידיעה והידיעה אצל דייוויד כרוכות מאוד בבחירת בת הזוג הנכונה לחיים: כשהוא צעיר ולא יודע הוא בוחר בדורה הילדותית, אבל לאחר שהוא מתאלמן ממנה הוא בוחר סוף-סוף באגנס, שכשאורה נוגה עליו הכול נתון לידיעתו. וכך מסתיים דייוויד קופרפילד:

And now, as I close my task, subduing my desire to linger yet, these faces fade away. But, one face, shining on me like a heavenly light by which I shall see all other objects, is above them and beyond them all. And that remains.

וכך כתבתי אני בשורות הסיכום של העבודה, עד המשפט האחרון שלהפתעתי גרם לי לפרוץ בבכי [פרופ' בודיק מחק את המילה some]:

I believe that knowledge is inside us and it always takes some time to ripen and become conscious. There are termination points in this process, but no absolute one. In this sense, we are all David Copperfields without an Agnes.