על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)

הרומן Terms of Endearment של לארי מק'מרטרי נפתח במין משפט ג'יין אוסטני:

"The success of a marriage invariably depends on the woman," Mrs. Greenway said.

זה לא מזכיר למשל את המשפט הפותח של 'גאווה ודעה קדומה'? "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה." [בתרגום עירית לינור].

הנימה האוסטנית, המפתיעה ברומן שנכתב בידי גבר בטקסס ב-1975, נשברת כשאֶמה, בתה של גברת גרינווי, משיבה מיד "It does not". אבל לאורך הקריאה קשה שלא לתהות על המשפט הזה, ואיך זה שדווקא אישה כמו אורורה גרינווי, עצמאית, נרקיסיסטית, מחוזרת, הגתה אותו.

בפתח הרומן הזה אורורה היא אלמנה בת חמישים, ובתה אֶמה נשואה לפלאפ, והרה. אורורה, שהיא כאמור מחוזרת ונרקיסיסטית, נכנסת למשבר. אם היא תהיה סבתא, כל מחזריה יעזבו אותה! לא רק שאינה תומכת בבתה ושמחה בשמחתה, היא כועסת עליה. כל זה קשה במיוחד כי אֶמה עצמה לא זוהרת כמו אמא שלה, כי בעלה פלאפ לא כל כך שם לב אליה, וכי אולי אורורה המעצבנת בכלל צודקת כשהיא אומרת שאֶמה הייתה צריכה להתחתן עם דני, סופר צעיר שכוכבו דרך, והוא חבר טוב שלה ושל פלאפ.

הרומן מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "אמא של אֶמה" והשני "בתה של גברת גרינווי".

וזה מעבָר מעניין, כשאורורה הופכת מדמות ראשית לדמות משנית - כמו להיות עם מישהו במצב אינטימי ואחר כך פתאום בחדר מלא אנשים.

 העלילה נפרשת על פני שנים ומוכרת מהסרט שנעשה על פי הספר בשנות השמונים, עם שרלי מקליין וג'ק ניקולסון ודברה וינגר המקסימה.

בחזרה לאירוניה הג'יין אוסטנית, אותה אירוניה קיימת גם בשם הספר – terms of endearment הם כינויי חיבה, אבלterms  הם גם תנאים של עיסקה. כפי שכל גיבורה ג'יין אוסטנית צריכה לקבוע כמידת יכולתה את התנאים שבהם תבצע את עיסקת חייה, נישואים, כך צריכות אורורה ואֶמה להתמודד עם האפשרויות ואי-האפשרויות שמזמנים חייהן, ולקבוע-לקבל את התנאים שבהן יוכלו להעניק ולקבל אהבה. כל אחת מהן עושה זאת בדרך שונה מאוד. אורורה כאמור נרקיסיסטית ובהתחלה אי אפשר לסבול אותה, אבל עם הקריאה היחס אליה משתנה. גם משום היכולת המופלאה של מק'מרטרי (שבגללה, אף על פי שהכתיבה שלו היא תמיד חומרים מצוינים לקולנוע, אני מעדיפה לקרוא אותו) לתאר תחושות ושינויים דקים בהלכי רוח, ללא פרשנות ושיפוט, כאילו הוא ממש נושם מתוך עורה של הדמות. וקשה לא להתאהב באורורה מהמקום של התחושות. מההנאה שלה לפסוע יחפה על הדשא, או לסדר לה מושב נוח ורך מהמון כריות.

עניין נוסף שמשנה את היחס אל אורורה הוא שהגברים בספר (וגם רוב הנשים בו, בעצם) הם בעלי יכולת רגשית נמוכה עד אפסית. אפילו וֶרנוֹן, המסור והמאוהב שבמחזריה, לא יכול לעזור בשום דבר מלבד עניינים פרקטיים, ולא רק שהוא לא יכול, הוא לא יודע לזהות את הצורך ואינו מבין את השפה. נוגעים ללב הרגעים שמתאר מק'מרטרי שבהם ורנון מסתכל בפניה של אורורה ומנסה לשווא לפענח מה היא מרגישה ומה היא רוצה.

אם כן, אורורה יודעת שמה שרעב וצמא בה יישאר רעב וצמא. אז אם אין מים, לפחות היא תשתה שמפניה... כשמבינים את זה, קשה שלא להריע לנרקיסיזם שלה ולסערות הקטנות שהיא יוצרת, מה גם שעם הזמן מבחינים שכן יש בה מידה של התחשבות וראיית האחר, וגם נדיבות, למשל כלפי רוזי העוזרת שלה.

פלאפ, בעלה של אֶמה, וגם רויס, בעלה של רוזי, נראים רוב הזמן רדומים רגשית, קהי חושים. שניהם כמעט שוכחים ברגעים מסוימים את רעיותיהם, את עצם קיומן.

אֶמה שונה מאורורה, היא חמה, מעניקה, וגם היא, כעבור זמן, מצליחה בדרכה זו להשיג מעט חום ואהבה.

אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון את הסרט, אך נדמה לי שבסרט אֶמה בוגדת בפלאפ רק לאחר שהוא בגד בה. בספר ישנה אפיזודה מוקדמת יותר, חשובה מאין כמוה, שאמנם משורטטת רק במשיחת מכחול עדינה אך היא עצמה יכלה להיות נושא לספר שלם. אֶמה מעבירה לילה חד-פעמי עם אותו דני, שאורורה טוענת אולי בצדק שהוא אהבת חייה המוחמצת. אחרי הלילה ההוא אמה חושבת שהיא לא צריכה להתייסר הרבה ברגשי אשמה, משום שאם חטאה, גם נענשה: היא נידונה לחיות תמיד עם הידיעה אילו רגשות היו יכולים להיות מנת חלקה.

(עברה בראשי מחשבה, שאולי דני הוא לארי מק'מרטרי, וכל הספר עב-הכרס הזה הוא ניסיון שלו לנחש את חייה של אהובתו המוחמצת שמחייה נעלם אחרי לילה אחד.)

אם אני זוכרת נכון ודני לא היה בסרט, אולי זה משום שהרגע הזה לא היה קולנועי די הצורך, אבל אני חושדת שיש בכך גם מידה של מוסרנות הוליוודית, שאֶמה תבגוד בפלאפ רק אחרי שהיא יודעת שהוא בגד בה. אפשר לומר שזה מקום שבו הסרט 'פחות פמיניסטי' מהספר, ויש עוד מקום אחד כזה: בסרט, כמו בספר, אורורה נמנעת מלשכב עם מחזריה. ואז בא ג'ק ניקולסון, האסטרונאוט החרמן והחצוף, מזעזע אותה ומשחרר אותה מעכבותיה, ואחר כך היא מתוודה בפני בתה בצחקוקים שהיא לא ידעה שמין יכול להיות כל כך טוב. בספר, ממש לא כך. היא לא חסודה ולא מודחקת. היא פשוט חשה שאף אחד מהמחזרים אינו פרטנר מתאים בשבילה. אחרי לילה של חשבון נפש שבו היא מבינה שהיא הולכת ומתרחקת לתוך עצמה, שבקרוב גם הצורך המיני יהפוך להיות בשבילה משהו מופשט, היא בוחרת בפוטנטי מבין מחזריה – הגנרל, ומזמינה אותו "לראות את הרנואר" שבחדר השינה. במונחים של הכותרת, היא מחליטה לקבל עיסקה בתנאים פחותים ממה שקיוותה. אבל בהמשך היא משכתבת את התנאים ברוחה החופשית והעצמאית, ומחזירה גם את המחזרים האחרים לחייה: לא כמאהבים – כנראה רק הגנרל רואה את הרנואר – אלא כמין משפחה תומכת.

לארי מק'מרטרי [מחבר "הצגת הקולנוע האחרונה", אף הוא ספר מופת שהפך גם לסרט מופת בבימויו של פיטר בוגדנוביץ', ועוד המון המון ספרים] הוא סופר מרתק ופורה ומתעתע, יש בו משהו מאוד קולנועי, והוא המציא את הדמויות ה'קווירקיות' עוד לפני 'חשיפה לצפון' ו'בנות גילמור' – אולי הוא כותב 'חשיפה לדרום'... - אבל בעיני, החוכמה שלו ויכולתו לתאר דקויות של רגש ותחושה ומצב תודעה, שאי אפשר לתרגם אותן לגמרי לשפה קולנועית, הן שעושות את הכתיבה ואת הדמויות שלו לבלתי נשכחות.