דג האותיות

כשהייתי בכיתה י' היה לנו במגמת תיאטרון פרויקט דמויות שייקספיריות, וביקשו מאתנו לכתוב מונולוג שמתרחש בין סצנות או לפני או אחרי מחזה כלשהו של שייקספיר. אני כתבתי אפילוג לאילוף הסוררת, כשקתרינה כבר מאולפת, אבל אז לפתע אחותה הקטנה ביאנקה מסתררת וזה הסתיים בריקוד לצלילי השיר של ארתה קיט I want to be evil. כל כך שמחתי שביקשו ממני לכתוב את זה, כי אחרת לעולם לא הייתי יודעת שביאנקה נהייתה סוררת, ולא הייתי יודעת את הקצב והמוזיקה של המילים שלה (שעד עכשיו אני קצת זוכרת). ואני זוכרת ששמיניסטית אחת שקראו לה טליה אמרה לי אחר כך, "את תהיי מחזאית", ולמרות שקיבלתי הרבה מחמאות על הכתיבה שלי בהזדמנויות שונות, המתת ההיא של אותה שמיניסטית שלא היה לי קשר איתה לא קודם ולא אחר כך, הוטבעה עמוק.

אני אוהבת שמזמינים אותי לכתוב. אני מרגישה שיש בתוכי הרבה דברים שיכולים להיכתב ואני מוציאה אולי עשרים אחוז מהם (בתקופות פוריות). יש כתיבות שלא תלויות באיש, כמו נעליים אדומות שרוקדות לבד. אבל יש כתיבות שנולדות מהזמנה והן אותנטיות לא פחות, וזו הפתעה יפה, למשוך בקצה חוט מסוים ולהוציא איזו פקעת שלא הייתי מוציאה אחרת. (גם כשהייתי מנחת סדנאות כתיבה ראיתי את תפקידי בעיקר כך: להזמין, לספק מרחב וזמן לכתיבה, ואחר כך אוזן קשבת ושמחה.)

ואותו דבר קרה לי כבר יותר מפעם אחת עם הפנקס. אני אוהבת את כתב העת הזה ואת השיח שהוא מייצר ומאפשר, אבל באופן הרבה יותר בסיסי מזה, הוא פשוט מסב לי שמחה.

וכך קרה לקראת כנס הפנקס השני, שהתקיים אתמול, ולקראתו (ולקראת האסופה "איור תחילה" שהודפסה וחולקה לבאיו) שלחו לי איור והתבקשתי לכתוב אליו סיפור.

את האיור לא אביא כאן, כי הוא לא שלי. הסיפור כן. והוא לא היה יוצא, אם הם לא היו מבקשים...

דג האותיות

לגינה, כמו לבית, היו שתי קומות: חלקת הדשא הקטנה שלפני הבית, והגינה האחורית הפראית שכדי להגיע אליה היה צריך לרדת במדרגות.

הילדה אהבה לשחק בגינה האחורית.

מתבונן מן הצד היה עשוי לחשוב שהיא סתם יושבת, או מטיילת, או מטפסת על עץ.

בעצם היא הייתה הרבה ילדים, פנימייה שלמה, והגינה הייתה יער.

ופעם גם ראתה בגינה את עצמה הגדולה, הכי גדולה שיכלה להעלות על דעתה: בת שבע-עשרה. היא-בת-השבע-עשרה שכבה על הדשא, בג'ינס ושיער בלונדיני קלוע בהרבה צמות קטנות, וצחקה. הילדה הביטה בה בהערצה.

יום אחד כשירדה במדרגות אל הגינה האחורית קרא לה אבא פתאום שתעצור. היא נבהלה, אולי עשתה משהו רע? ואבא חלף על פניה, אבן בידו, ורוצץ את ראשו של נחש בהיר ששכב לו על המדרגה, והיא בכלל לא הבחינה בו.

וביום אחר פגשה על המדרגות חתולה שחורה קטנה, בהתחלה חשבה שהיא חמודה וליטפה אותה, אבל אחר כך החתולה התחילה להשמיע יללות עמוקות ונוקבות, מהבטן, והילדה פחדה ממנה ולא ירדה.

ביום שבו התקשרה האישה הפכה החצר האחורית לְים.

הילדה ענתה לטלפון, והאישה אמרה לה מילים רעות בקול לחשני, כאילו מתוק. ההפך מהיללות הנוקבות של החתולה, אבל עוד יותר מפחיד. הילדה הניחה את השפופרת ויצאה לחצר. מיד הבחינה שהיא לא יכולה לרדת במדרגות, כי החצר הפכה לים. היא התיישבה על המדרגה העליונה, כמו נסיכה כלואה במגדל.

"בואי אלינו," אמר דג האותיות, ששחה במים. "אני אצמיח לך סנפירים וזנב, יהיה לך קל מאוד."

הילדה לא השיבה לדג, קולו היה מתוק כשל האישה בטלפון והיא ידעה שהוא יאכל את האותיות של כל מילה שתגיד, וישמין וישמין.

"משעמם שם בחוץ. קשה שם בחוץ," המשיך הדג ושר בניגון מהפנט. "יהיו לך סנפירים יפים, זנב ירוק יפה."

הילדה הניחה את סנטרה על כף היד. השיער שלה צמח, ארוך-ארוך, וכיסה את כל המדרגות. היא הייתה עייפה, עפעפיה היו כבדים, אבל היא לא ענתה לדג ולא ירדה במדרגות. היא חיכתה שהדג והים יסתלקו, שהיא תהיה בת שבע-עשרה ותשכב על הדשא ותצחק בהרבה צמות בלונדיניות, ואף אחד לא יאכל לה את האותיות.