אור וחום בתוך המציאות: על "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים

המורה לא מוכנה שתעזוב את הכיתה שלה, הישנה, והיא באה אליהם הביתה כדי לשכנע את הוריה להשאיר אותה שם. היא מחבקת את הילדה ואומרת שלא תוותר, ההורים שלה מתגוננים ואומרים שגם אסתר המלכה הייתה צריכה לעזוב את בית דודה ולעבור למקום חדש. ותראו מה יצא ממנה! המצילה של העם היהודי! אבל המורה מתעקשת שזה לא אותו דבר. לא צריך להציל כל הזמן את העם היהודי. מספיק להציל אותה, את הילדה.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]

"הילדה" היא דבורי, ובמציאות של חייה אין מישהו שמתעקש עליה כפי שהיא מפנטזת (וכותבת בסיפור שהיא מחברת) שמורתה תתעקש. דבורי היא ילדה שקופה, איש אינו מתייחס אליה ממש, לא אמה פגועת הנפש, לא סבתה המסורה קודם כול לאמה, ולא אביה הצמא לאהבה ולמגע, שכאשר הוא כן מתייחס לפעמים זה מאיים עוד יותר מן ההתעלמות. על השקיפות של דבורי הילדה אפשר להדביק את התווית "דור שני לשואה", אבל כפי שמבחינה דבורי הבוגרת, כאשר היא מתבוננת בתלמידי התיכון שהיא מלמדת כמורה מחליפה, יכולות להיות סיבות רבות ושונות לשקיפותן של ילדות.

אבל לילה אחד מתדפקת על דלת בית משפחתה של דבורי אסתר-נייני, הדודה אסתר מבודפשט, היפה, הצחקנית, מלאת החיים. אסתר נעשית העוגן של המשפחה ושל הסיפור, אף שיש לה פצעים משלה והיא חושפת ואולי מעמיקה את פצעי המשפחה.

הכתיבה של אסתי ג. חיים סוחפת ובלתי אמצעית. "אנשי פינות" הוא הספר השלישי שלה שאני קוראת (והחמישי שפרסמה), ובו היכולת הזאת היא חרב פיפיות. משפחת שטרן חיה כל כך לנגד עיני הקורא(ת), קרובה כל כך, וההתרחשויות אמיתיות כל כך, שאין הגנה רגשית מפני המתרחש. קשה לשמור מרחק מן הטקסט הזה וכאביו האצורים בו.

עוד תוצאה של הכתיבה הקולחת כל כך הוא שלמרות הממד הארס-פואטי הנוכח למן ההתחלה באמצעות דמותה של דבורי הבוגרת המספרת את הסיפור ואף מהרהרת על דמותה של אסתר-נייני ביחס למלכת אסתר, זו שאת דמותה לבשה דבורי הילדה מדי שנה בפורים, קל מאוד להאמין שדבורי באמת מתעדת את מה שהיה ובדיוק את מה שהיה, וכמעט להחמיץ את המעשה האמנותי שבספר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של רקימת החוטים הקושרים בין דבורי המספרת לדבורי הילדה, בין דבורי לאסתר-נייני ולאסתר המלכה, ובין דבורי (וגם אסתר-נייני) לבין הכתיבה והמילים, שהדודה האהובה טענה שחיבוקן טוב אפילו יותר מחיבוק בשר ודם, מחיבוקה.

עוד לפני בואה של אסתר-נייני, דבורי, שלא מקבלת בובות חדשות אף פעם, מתחילה לגזור לעצמה דמויות מתוך ז'ורנלים ולשחק בהן. לימים היא גם מתחילה לכתוב סיפורים על "משפחת הנייר" שלה, ומגיל צעיר מאוד היא עסוקה בארס-פואטיקה כאשר היא מחליטה להרחיק את השואה, ובכלל את מציאות חייה, מתוך הסיפורים הללו, ולעשות אותם דמיוניים ורחוקים לגמרי. רק כשמגיעה אסתר-נייני, ומביאה עמה חום, חיוניות ותשומת לב אוהבת – והיא עצמה כותבת סיפורים! – מתחילה דבורי לכתוב עליה. וזו אמירה ארספואטית וקיומית: כדי שיהיה אפשר לכתוב על החיים, כדי שיהיה אפשר לחיות אותם, צריך מקור אור וחום גם בתוך המציאות.

התהליך שעוברת דבורי הבוגרת בכותבה את זיכרונות ילדותה הוא מן האלמנטים רבי העוצמה בספר ואני לא רוצה לחשוף אותו ואת ביטויו הסמלי כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא, רק אומר בהקשר הזה שהחום והאור של אסתר-נייני יש בהם יסוד בר-קיימא. מבעד למשברים ואכזבות, מה שנשאר הוא הטוב והמחזק.

ובכלל זה עוד משהו יפה ב"אנשי פינות": אוהבים בו את כל הדמויות. אמנם הדינמיקה המשפחתית מכאיבה נורא לעתים, אבל משסגרתי את הספר אני אוהבת את כולם – גם את הסבתא שאין לה אוזן לשמחה כי היא מקשיבה רק לצער. גם את האב המטרידן והצמא לאהבה... כולם יפים ומוארים בסופו של דבר באור חומל.

ואולי הכתיבה היא שיכולה לא רק להאיר אלא להפוך את החיים שנחיו, סוף סוף לאמיתיים:

חיי הבית שהקיפו אותי, אמא, אבא, אחי, סבא, סבתא, הטנטיות ואסתר-נייני, השכונה, הצרכנייה, בית הספר, השואה, המדינה, המלחמות, החדשות של אבא, הכול היה אמיתי וחותך בבשר. אבל בה בשעה האמנתי שאיננו אמיתי. שהכול רק מין תחפושת, כמו תחפושת אסתר המטולאת שלי. האמנתי שאי שם, עמוק מתחת למרצפות הבית, בשדה שליד בית הכנסת, במערה, טמונים החיים האמיתיים, אלה שראוי לחיותם, אלה שראויים לנו. ובינתיים חיינו חיי בינתיים, חיים חלופיים.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]