איה

את "בן לוקח בת" של מיכל בת אדם ראיתי כנראה כשהייתי בת שמונה או תשע, על מסך קולנוע (עם אמא? עם שני ההורים?) ולקחתי לי את עיניה התכולות הגדולות, ארוכות הריסים של איה.

[בילדותי הייתי עוטה פנים של ילדות אחרות

בתור קמיע של כוח

עד שהייתה באה מראה והורסת]

גם את השם "איה" רציתי מאוד.

בחלוף השנים לא יכולתי לשכוח שלושה דברים: את איה העומדת במקלחת והמים עושים מריסיה הנחשקים משולשים שחורים עבותים, כל ילדי הקיבוץ מציצים בחלון וצוחקים לה והיא קרועת עיניים. ואת איה אחרי שילדה אחרת (חנה) נעלה אותה בלול של ה"הודים" (תרנגולי ההודו) ואיה אומרת לה: "אני לא מפחדת מההודים, אני מפחדת ממך." אולי פעם ראשונה ששמעתי דיבור כזה, שאומר בגלוי את הדברים שלא אומרים, לרגע. וגם את התחושה הפיזית לישון ולהתעורר בחדר בקיבוץ, שרק כעבור שנים השלמתי אותה בממשות.

כשראיתי את הסרט היא ודאי נראתה לי גדולה, איה הזאת, או עינת הלפמן היפה שגילמה אותה. לא ידעתי שפעם תהיה לי ילדה בדיוק עם אותה תסרוקת, ואותם קווי מתאר ענוגים, ועיניים גדולות ועמוקות (אבל חומות), עם ריסים ארוכים ועבותים. וכמה קטנה תיראה לי איה בצפייה השנייה, ובכלל ילדי הקיבוץ ועצמאותם המדהימה.

ומעניין מה שזכרתי מהסרט ומה שלא זכרתי, כי בצפייה חוזרת ברור לי עד כמה לא הייתי איה, שאמנם הייתה ילדת חוץ אבל כלל לא כמו בספרים של נורית זרחי, היא הייתה ילדה חזקה שהשתלבה במהירות מדהימה והגיעה מאוד גבוה בסולם החברתי, וחלק מהיופי של הסרט הוא הדרך העדינה שבה הוא ממחיש את הדינמיקה החברתית. למשל: הילדים רוקדים "בן לוקח בת", עמליה לוחשת משהו לאחד הבנים, והוא בעקבות ההצעה שלה שם רגל לילדה אחרת. אותה עמליה ואיה מתחרות אחר כך על סולו בשיעור בלט, וזה קשור גם לתחרות על לבו של גיורא חביב הבנות. אף אחת מהן לא מוותרת. ככה באופן כמעט לא מורגש מבהירה לנו מיכל בת אדם כמה חזקה היא איה: בקו אחד עם מישהי מסוכנת כמו עמליה.

(ואולי כן הייתי כזאת – לא מסוכנת; חזקה - ולא ידעתי. הרי 'ילדת חוץ' היא תחושה פנימית.)

ומה לא השתנה? "פרח הלילך", שמלווה את הסרט, הוא עדיין השיר הכי יפה בעולם.

את הדברים האלה כתבתי לפני שבוע, ולא הספקתי לפרסם, ובינתיים מת אריק איינשטיין. יהי זכרו ברוך. ולא יכולתי שלא לחפש את הביצוע שלו, ולהצטמרר ממילים כמו "היום אולי נדחה את קץ דרכנו" בקולו...

מצא חן בעיני הביצוע שלו. ואיך שהוא שר את המילים קצת מופרדות זו מזו, והגוון של הגיטרות, הזכיר לי קצת את ז'ורז' ברסנס (איך אני לוקחת משהו ישראלי כל כך ונזכרת בברסנס... ילדת חוץ שכמוני).