שכבות

בימים הגשומים האלה אני שרה הרבה את Rainy night house של ג'וני מיטשל, ומתפעלת כל כך 

מהשיר הזה ומהיוֹפָיִים הקטנים והגדולים שלו, ואיך רגעים כל כך פרטיים יכולים באמצעות שיר יפה כזה להפוך לשלי, לשל כולם. ואני אוהבת איך שהיא שרה סופרן במקהלה (גם אני), וכמובן, יותר מזה, את השאלה שמהדהדת ומתגלגלת, בין השניים ובין כל אחד לבין עצמו, who in the world they might be.

ואני חושבת איך ג'וני מיטשל נהייתה שלי, כמו שכבה ראשונה שקרובה לעור. היום למשל שמעתי בתוכנית של רוני ידידיה ב-88 שיר נפלא של בוב תיל, אבל שיר נפלא ששמעתי רק היום הוא מעיל עליון או צעיף, ייקח זמן עד שיתקרב לעור ואפילו יחלחל אל תוכו, וגם זה קורה: כשקראתי שוב לאחרונה את "כולל הכול" של אברהם הפנר גיליתי שם סצנה ששכחתי שקראתי, אבל מבלי שזכרתי אותה היא מצאה את דרכה אל יותר מסיפור אחד שכתבתי מאז. לא בצורה כזו שמישהו היה יכול להצביע על פלגיאט, לא כל הסצנה נכנסה לי מתחת לעור אלא רק החלקים שכנראה ממילא היו שם, הם או דומיהם.

וכשחשבתי על הפוסט הזה הבוקר חשבתי שבסוף יבוא שיר של ג'תרו טול, אבל מאז שיניתי את דעתי (לא על ג'תרו טול; אני עדיין חושבת שהם אחד מפלאי הבריאה) כי אין מה שמשמח יותר את כל השכבות מאשר הביטלס, עם השדות האדומים המתוקים.