אחת ההפתעות המשמחות שהיו לי בזמן האחרון היא הספר של חמוטל בר יוסף, "מוסיקה"
– קובץ סיפורים קצרים שזכה בפרס אס"י, הפרס של איגוד הסופרים. הספר הגיע לידי
ממש במקרה (ממש! מקריות כזאת מהסרטים, שכרוכה בשקית שנשכחה, ולאחר שחיכו זמן רב
שבעליה יבואו לתבוע אותה, לשווא, נפלה סוף סוף אל בין ידי השוקקות עם כל האוצרות שבה.
גם אלתרמן היה שם...). הכרתי את בר יוסף קצת מהשירה שלה, היה שיר מצוין שלה שנהגתי
ללמד כשהייתי מורה לספרות, וקצת מתרגומים שלה, וכשהתחלתי לקרוא את הספר התפעלתי, מההתבוננות,
מהכתיבה, מהיכולת הנדירה מאוד שלא לומר יותר מדי. להניח את ההתבוננות כמות שהיא,
ולתת לקורא להגיב מתוך ניסיון חייו שלו.
כך היה בהתחלה, אך בספר אהוב במיוחד ישנו הרגע המכונן הזה שבו מבינים
שזה ספר אהוב במיוחד, ואז נתקפים הכרת טובה והכרה בערך הרגע. כך קרא לי כשקראתי את
"הסיפור של אדם איינזאם". סיפור ארוך יחסית לקודמיו, שמתרחש בתחילת שנות
השבעים וגיבורו, אדם, המאובחן כסכיזופרן והוא גם, כפי שמכנה אותו אחד הפסיכיאטרים,
"אציל פולני", מתאהב באישה נשואה ושמה יעל. אדם המספר את סיפורו מדגיש
כל הזמן את הכבוד שלו כלפי הסיפור: הדברים שהוא מגולל הם חשובים, כמו הדברים
שבספרי ההיסטוריה. וחמוטל בר יוסף מצדה מכבדת את אדם, כמו את כל גיבוריה. את השפה
שלו, את ההבנה שלו, את רגשותיו. אבל הדבר הכי חשוב, ועליו הכרתי טובה כשקראתי את
הסיפור של אדם איינזאם: אתם מכירים את זה שיש אנשים, שכשאתם מספרים להם משהו הם
מיד 'יודעים', מסווגים ומבטלים? אה, הוא סכיזופרן; אה, היא נשואה, ובעוד כמה
"אה" כאילו הבינו את כל הסיפור, תייגו ותייקו אותו. והלוא אם תיוגים
כאלה היו תקפים, הספרות הייתה מיותרת.
כן, אהבתו של אדם איינזאם ליעל הנשואה מסיבה לו גם כאב רב; יעל, שאינה
מסתירה דבר מבעלה יאיר, מרעיפה על אדם חיבה וחמלה כנה, ולצד רגעי ההתעלות שחברתה
מעניקה לו, היא גם מקור לכאב רב בחייו; וכן, אדם מאוהב ביעל וחושק בה ומתוודה
בפניה על כך, אך לא עולה בדעתו לנסות לפתות אותה או לפלוש אל תחומו של יאיר, שגם
אותו הוא אוהב. ככה זה. בסך הכול, על אף הכאב, הסיפור הזה לא מכופף אף אחד. להפך, שלושתם
מגיחים ממנו גבוהים ויפים. ולא מתוך איזה אידיאליזם או טשטוש של עובדות לא נעימות –
הכול קיים שם. ובכל זאת נשטף בהומניזם מואר כמו המוסיקה. שכן רגעי ההתעלות של אדם
עם יעל רובם ככולם מתנהלים בקונצרטים, והמוסיקה בכלל עוברת כחוט השני בין כל
הסיפורים בספר, כפי שניתן לנחש משמו.
ומעבר לאהבה לסיפורים ספציפיים (והיו שם עוד שאהבתי מאוד, בעיקר
הסיפורים שנשמעו אוטוביוגרפיים, סיפורים מרגשים מאוד על ילדה שאחיה הגדול נהרג)
התפעלתי מרוחב היריעה, מן המגוון שנע בין סיפורים אירוניים קצרצרים לכמעט-נובלה
כמו הסיפור של אדם איינזאם, ומהכבוד של חמוטל בר יוסף לדמויות שלה, לשפה ולמחשבה
שלהן. הכתיבה משתנה בהתאם לבגדי הדמות הראשית, אבל ניכרת גם טביעת ידה של המחברת
האחת, המתבוננת, הביקורתית ומושחזת לעתים אך אוהבת מוסיקה ואדם.
וזה מזכיר לי עוד דבר חשוב. הרבה מדברים על ז'אנר הסיפור הקצר שנתון
בסכנת הכחדה, כי הוא לא מסחרי וההוצאות לא רוצות להוציא קובצי סיפורים, ומצד שני
קיימים עכשיו מיזמים כמו בוקסילה שאולי יחַיו את הסיפור הקצר בפורמט דיגיטלי. אבל
עוד דבר שקשור במגמה הזאת של הוצאות הספרים שהחריפה בזמן האחרון, אבל קיימת מזמן,
ואולי לא רק בה, הוא התפיסה שכביכול סיפורים קצרים הם שלב בדרך אל הרומן, מין
הכנה, אטיוד. ואף שאשמח מאוד לקרוא רומן פרי עטה של חמוטל בר יוסף, הספר הזה מוכיח
שלא מניה ולא מקצתיה. סיפורים קצרים הם סיפורים קצרים, וספר של סיפורים קצרים אינו
סתם קובץ, הוא יכול להיות יצירה שלמה שיש בתוכה מגוון והדהודים ומנעד מרשים.
חזרה לסיפורים עצמם - עוד הפתעה בתוך ההפתעה הכללית. הסיפור האחרון
נקרא "אני שונאת את בוסטון". ואין בו טיפת שנאה. לא לאיש שהשאיר פתק
אחרי סטוץ ועטף את הבקשה "אל תנסי לחפש אותי" בנימוס קר (וגם את זה בר
יוסף מתארת, ללא שיפוט. שיסתדרו עם זה הקוראים, איש ואישה לפי חייו ולבו, חייה
ולבה.) ולא לעיר בוסטון. להפך. הוא נגמר בתמונה שמי שקרא לא ישכח (וגם החיוך לא
במהרה יימחק), ובאקורד ברור של אהבה.
ומשהו אחר, שקשור בהפתעות, במוסיקה ואהבה.
לא מאתמול אני מכירה את השיר הזה, אבל אתמול שמעתי אותו פתאום אחרת.
ואת עצמי בו.
http://www.youtube.com/watch?v=Y6DvHs4g8yc
כמו שאת, כשאת פורשת כנפיים
אני צייר, ואת זמרת בארים אדומה
אני מוכן ואת רוקדת בתוך הנשמה
ואין דבר יותר נכון מאותה הנשימה...
