כל כך שמחתי כשהזמנת אותי אחרי הצהריים ללכת אתך לבית קפה. באמת לא
היה לי כוח לשגרת הבית, לחיתוך סלט וטיגון חביתה בלי השראה. ואיזה רעיון טוב: בית
קפה. מיד שיניתי מסלול. ישבתי מולך והתבונַנו בחתולה הלבנה עם האוזניים השחורות, שישנה
בישיבה על השולחן בחוץ, ואחר כך עברה לכיסא, אולי כי השולחן בתור גגון היה מחסה
בפני הרוח. לידינו היו סבא וסבתא בדייט עם נכד, ואחר כך הגיעו גם אבא וילדה קטנה. אני
אכלתי סלט קינואה נורא טעים ואת אכלת פיצה, ולאט לאט החשיך ובבית הקפה הדליקו
אורות, ואחרי שהסלט שלי נגמר פתאום נהיו לך שני מזלגות, אז שיחקנו בהם קצת ולמזלג
שלך קראו נועה ולשלי קראו דני, ודני שיחק עם נועה והתגבר סוף-סוף על כל העניין
ההוא עם נורית והתפוח והפרח. האמת שזה לא עלה בדעתי, אני שיחקתי את דני ובכיתי על
זה שנורית שיחקה עם ילד אחר, אבל את, גאונה שלי, אמרת: "ואתה עכשיו משחק עם
ילדה אחרת?" (אז כן, שני רעיונות מבריקים הגית באחר צהריים אחד, כשאני אפילו
לא הבנתי שדרושים רעיונות).
שמו מוזיקה, בהתחלה לא זיהיתי וחשבתי שזה בטח משהו עכשווי ואני לא
בעניינים, אבל פתאום המוזיקה נסעה לה אל שנות השמונים, כמעט עד הילדות שלי היא
הגיעה, והִתרקד לי בגוף קמה-קמיליה ו-girls just want to
have fun, ואַת קצת רקדת אתי ואז אמרת שֶדי. אבל
מספיק היה לי לרקוד בלב בשביל להיזכר שיש אפשרויות ויש עולם, שהולך ומחשיך בחוץ
ואנחנו מוארות והחתולה ישנה על הכיסא, לבנה עם אוזניים שחורות.
התכוונתי לכתוב אחרי הבילוי המקסים הזה אתמול, אבל הזמן מלא משימות, ושכחתי.
היום נזכרתי שזה כדאי וחשוב בעקבות מתנה מפתיעה, בלוג שחברה טובה ויקרה שלי כתבה פעם (לפני שהכרתי אותה) פה בישרא http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=369688
היא כותבת על אימהוּת כמו שרק היא יודעת לכתוב, והזכירה לי שזה כל כך כדאי וחשוב. והזכירה לי גם את האמירה של יונג בפשר החלומות שמכל נקודה בנפש אפשר להגיע אל מכלול החומר שבנפש. וכשהכתיבה היא כנה ועמוקה, אזי כשכותבים על חוויות של אימהות כותבים על כל מכלול החיים...
