רגע קטן שלא עוזב אותי, כי הוא מגלם בתוכו כל כך הרבה מההוויה של היות
אמא.
הדר כשעוד הייתה תינוקת, ועוד גרנו בירושלים, היא ואני חוזרות הביתה
במכונית, אני עם וירוס בטן, אנחנו עולות את המדרגות הרבות-הרבות הביתה, היא על
הידיים, אני על רגלי החלשות, אני פותחת את הדלת במפתח, אנחנו נכנסות הביתה, אני
מניחה אותה בתוך מיטת התינוק עם המעקה ורצה לשירותים להקיא. לא יכולה להחזיק ולו
עוד רגע. ובפרק הזמן הקטן הזה היא במיטת התינוק רגועה ושלווה להפליא. והכול אחוז
בתוך שקט בדידות, היא ואני.
