הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"

 

דבר נפלא עד מאוד הוא שמילים, סיפור, חוויות של אדם אחד – חבר שמספר על חייו או סופר שיצר עולם בתוך ספר - יכולות לחיות בתוך אדם אחר.



"מקהלה הונגרית" של יגאל שוורץ מבוסס על פלא כזה, דו-כיווני. שוורץ סיפר על ילדותו לחברתו הסופרת הנהדרת רות אלמוג. רות אלמוג כתבה (ברשותו) סיפור קצר המבוסס על חוויות ילדותו, "גמדים על הפיג'מה", שמופיע בקובץ סיפוריה "תיקון אמנותי". כעבור שנים החליט שוורץ (או הרגיש צורך) לענות לרות אלמוג, לספר את סיפור ילדותו תוך כדי דיאלוג עם "גמדים על הפיג'מה" – סיפור שהוא עצמו ערך בשעתו.

כל הזמן אני כותבת פלא ואני רוצה לכתוב נס, ואומרת לעצמי לא להיות סנטימנטלית. אבל נדמה לי שהקשבה כזאת (של אלמוג לשוורץ, של שוורץ לאלמוג) היא מעין נס. מצד אחד, כל אחד מאתנו כל כך לבד בתוך קופסת חייו, במיוחד קופסה שמיטלטלת על מים סוערים כמו ילדותו של יגאל שוורץ בפרדס פוקנרי, כ"דור שני לשואה" (ברגישותו הלשונית הרבה הוא מעיר שם בספר שזה ביטוי מוזר: "אני דור" ולא "אני מדור"), ומצד שני הנה יכול להיות שאדם יספר לחברה טובה את סיפור חייו, והסיפור יחיה בה עד כדי כך שהיא תדע לכתוב במדויק (גם אם לא דיוק ביוגרפי היסטורי) את ההוויה הזאת ולרדת לעומקה. ויכול להיות שאחר כך הסיפור הזה, הכתוב, יחיה כל כך בתוך מושאו ועורכו, שכשהוא ישב לספר את סיפור חייו, שלו, מכלי ראשון, הוא יעשה זאת מתוך דיאלוג עם ההשתקפות הבדויה, עם ה"תיקון האמנותי" שלו.

לא נס?!

דבר אחר: לפני כמה חודשים העירה המורה שלי לריקודי בטן, רחל מילשטיין, הערה ששבתה אותי ולא יצאה לי מהראש. רקדנו משהו וכמו בדרך כלל בריקודי בטן, התנועות בחלק העליון של הגוף היו אחרות מהתנועות בחלק התחתון. ואז רחל אמרה: "אם נעשה את אותה תנועה גם למעלה – אנחנו מדברות בקול אחד. אבל ככה אנחנו מדברות בשני קולות."

וזה תפס אותי מיד. כמובן אנחנו חייבות לדבר בשני קולות לפחות! הרי ככה זה בִּפנים. יש הרבה יותר מקול אחד.

ומה הקשר ל"מקהלה הונגרית"? על עטיפת הספר מופיעות מילות שבח של גדולים וחשובים, יואל הופמן, חיים באר, ועוד. והם צודקים בשבחיהם, הספר באמת גאוני. אבל מה שמעניין היה לי לומר ולהוסיף על מקהלת השבחים המוצדקים הזאת היא שדברים גאוניים הם בדרך כלל פשוטים. מלבד הדיאלוג של שוורץ עם אלמוג, בטקסט שלו "מתערבים" – בפונטים שונים – אמו, אביו ואחותו שאינם עוד בין החיים, וגם ציטוטים מתוך ספרים שקרא בילדותו. ו"פשוט מאוד", כמו שאומרת דודה מגדה בסיפור של אלמוג, ככה זה באמת! ככל שחולפות (או נוקפות – יש בספר התייחסות מעניינת של שוורץ לשימוש של אלמוג במילה הזאת) השנים, ומצד אחד יש ספרים שנכנסו למחזור הדם, ומצד שני יש אנשים קרובים שאינם עוד בין החיים וקיומם עובר אל מתחת לעור (וזה ממש לא גורם להם להפסיק לדבר), הדיבור הפנימי נעשה רב-קולי, וכשקוראים את שוורץ פתאום נראה כל כך טבעי לכתוב ככה! כאילו כל כתיבה אחרת היא בכלל מאמץ לצנזר ולמחוק המון קולות.

(ופה אני מרגישה צורך לומר ששוורץ היה עורך סדרת "צד התפר" המרתקת בכתר, שבה יצאו בין השאר ספרים של הפנר, ושל יואל הופמן, שגם הם כאלה שכשקוראים אותם אי אפשר שלא לדבר/לחשוב בקול(ות) שלהם לפחות לזמן מה).

התייחסתי לרב-קוליות וכמעט לא אמרתי דבר על הריקוד הלא מובן מאליו בין ביוגרפיה ל-fiction, כי משהו בספר הזה כישף אותי שלא להבחין בו, כאילו הכי טבעי בעולם שיש יגאל ונעמי ויש בני דמותם בסיפור גיורא ומאיה, וכיו"ב (ושוורץ לפעמים כותב אותם ככה, ממוקפים, למשל חזקל-שמשון), אבל היו שני רגעים שבהם הדבר הזה הכה בי בעוצמה, האחד, כששוורץ מצטט משהו שכתבה אלמוג על האם שקמה והלכה אל חדר השינה ומעיר משהו כמו אפשר לחשוב, קמה והלכה, כל הבית היה רק 60 מטר – ואז הוא פוצח בתיאור כל כך מדוקדק של הבית וכל אשר בו, הארונות ותכולתם ואופן סידורם, שאפילו אני, שהדמיון הוויזואלי שלי לא תמיד משתף אתי פעולה, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה היה בבית הזה (ואולי אפילו מה התחושה לגעת בקצות האצבעות במפות השולחן המקופלות שם בתוך הארון). ואז הייתה בי תחושה של הכרת טובה, על שנותנים לי לגעת ב/לגשת אל פיסת אמת, פיסת חיים אמיתית.

הרגע הבא שהיה כזה, ונדמה לי שהם היו די סמוכים זה לזה, היה באמצע הספר כשפתאום הופיעו תמונות! תמונות של ההורים, ושל יגאל ונעמי בילדותם, ולרגע התבלבלתי וחשבתי, איך זה יכול להיות שיש כאן תצלומים, הרי הם דמויות בסיפור של רות אלמוג!

שוורץ קורא את הטקסט של אלמוג מתוך רגישות דקה לכל מילה, כזאת שמזכירה לי כמה שיעור ספרות יכול להיות חוויה שמסמירה את שערות העורף. בקריאה כזאת יש סיפוק אינטלקטואלי ולפעמים משחקי, אבל תפקידה עמוק יותר, ושוורץ כותב במפורש – גם הוא וגם אחותו נעמי למדו ספרות כדי לקבל כלים להתמודדות עם המסרים הרב-משמעיים שבקרבם גדלו. קריאה כזאת, שעומדת על מלוא המשמעויות של בחירת המילים וסדרן, היא לא רק שעשוע אינטלקטואלי אלא צורך קיומי, חיפוש אחרי נקודות אחיזה בעולם.

אבל מתוך החלק שאולי כן יש בו שעשוע אינטלקטואלי ומכל מקום – הנאה של דרישה בטקסט, יש לי תוספת קטנה (זה יעניין כנראה רק את מי שקרא) – שוורץ כותב במפורש על הדוד אישטוואן בסיפור של אלמוג שהוא "האל מן המכונה", ובהקשר זה שמתי לב שהשם אישטוואן נשמע דומה למילה אִישְׁטֶן, אלוהים בהונגרית, וגם מהדהד את אישטוואן המלך – Istvan a kiraly, שיכול להיות (לצד חזקל ורובן) עוד דמות אב משלימה, רחוקה, לגיורא-יגאל המכונה kis herceg (קִישׁ הֶרצֶג) – נסיך קטן.