היער והפארק

אני רוצה ללכת אתך שלובת זרוע בפארק כלשהו, נרחב ועצום, עם עצים גבוהים ורחבי נוף, אבל באביב מאוחר, כשכבר חמים ואפשר לטייל בלבוש קל ולהרגיש זה את זה. או בסתיו. בסתיו בצפון אמריקה העצים מחליפים צבעים, הם נעשים אדומים וכתומים וצהובים. גם אז אפשר עדיין ללכת בלבוש קל יחסית. אפשר עדיין לחוש זה את זה. נכון, מבעד לבגד, אבל גם זה משהו.

נטליה

עוד לא סיפרתי על הדברים ומיד הושטתי יד "בלבם לנגוע", במכתב הזה שבו מתווה נטליה לאהובה זאב את חלומה, חלום שהושיט יד ארוכה כל כך מתוך הספר אל לבי.

"באהבה נטליה" של רות אלמוג יצא לאור ב-2005, אבל קראתי אותו רק עכשיו.

נטליה מתכתבת עם אהובה הנשוי זאב ועם חברתה לאה. מכתביהם, ומכתבים של אחרים, מרכיבים את הספר. זאב נוסע לשנת שבתון בפריז בלי משפחתו, ולא רק שאינו מזמין את נטליה להצטרף אליו אלא נראה שהוא מתנער ממנה. כשהיא מביעה את כמיהתה לאהבה שלו הוא טוען שדבריה אינם ראויים להתייחסות, אבל מתעקש באכזריות להמשיך את הדיאלוג איתה במישור אינטלקטואלי בלבד. ולאה, חברתה הטובה, גם היא קצת נוזפת בה – על שהיא מאפשרת לזאב לגרום לה סבל. כולנו מכירות את השיחות האלה עם חברות, כשהן נוזפות בנו לטובתנו שלנו, וייתכן שלאה הועילה לנטליה ושזאת אמנם הייתה התמיכה שנטליה ביקשה, אבל אני, ברגעים האלה, נחמץ לבי ורציתי רק שמישהו יחבק קצת את נטליה הזאת, יאסוף אותה אליו ברוך.

ככה זה התחיל. אבל נטליה הפתיעה, ולאה הפתיעה, וזאב הפתיע. אולי הודות לשתי בחירות שבחרה רות אלמוג – האחת, לכתוב רומן מכתבים; והאחרת, לפרוש את העלילה על פני תקופה ארוכה, כמעט חיים שלמים – היה הרבה זמן לראות איך הדברים מתרקמים, ונפרמים, ומתרקמים מחדש; איך הגיבורים נראים מזוויות שונות, למשל נטליה, שאי אפשר שלא להתחבר אליה מיד כאישה כמהה לאהבה, אבל היא גם "אמן חשוב", כפי שנאמר בספר כמה פעמים (ציירת ופסלת), ומנהלת בית ספר לאמנות.

אבל לא רק נטליה דמות עגולה. אחד הדברים המרגשים ביותר בספר, המובא בעדינות רבה למי שקשוב, הוא תהליך ההתרככות ההדרגתי של זאב עם השנים. מאיש שמסרב לדבר על רגשות ואין מקום לזולת בעולמו, הוא נעשה רך מספיק כדי להסכים ואפילו להציע לנטליה הזדמנות לממש את חלומה הענוג והנוגע כל כך (הי, אותן אותיות) על טיול אתו בפארק. והוא מכיר בנטליה כאמנית וחוזר בו מדעות קדומות נוקשות שהיו לו, כגון שפיסול אינו עניין לנשים.

אולי בגלל התחושה שהספר מכיל חיים שלמים, ובגלל האחווה והממד המנחם כל כך שיש בכתיבת מכתבים (ממד של נחמה עמוקה, לא סתמית כלל, שמתקיים מרגע שנולדת אפילו כוונה לשבת ולכתוב לאדם אהוב) חשבתי ש"זה ספר שהחברות שלי צריכות לקרוא". בעיקר החברות, אבל גם החברים. הרי זאב הוא שכותב את הפסקה מכמירת הלב הזאת:

בתהליך הזה מוכנסים הגעגועים והכמיהות אל תוך מגירות התאווה, והבית נמלא ארונות סגורים. בסימן של סגירות עומדים דברים שהיו פעם בסימן פתיחות. אני מכיר כך את הדברים, וזה מה שאני יכול לספר לשואלים אותי.

האם זאת שאלת?

הסיום העדין והקשוב הזה – "האם זאת שאלת?" – מאיש שכמה שנים ועמודים קודם לכן היה זאבי, קר ומנוכר – וואו!

הרשימה אותי מאוד ההסתכלות המפוכחת, האמיצה של רות אלמוג על מערכות יחסים, זוגיות ואהבות. קשה לי לדמיין סופרת בת הדור שלי כותבת ספר כזה.

ויש בו ב"באהבה נטליה" עוד הרבה - יש דמויות שמי שמחפש מפתחות ומכיר את התקופה ואת הברנז'ה אולי יזהה, ולי אפילו היה נדמה שזיהיתי דמות מספר אחר ("שידה ושידות"). אבל אותי פחות עניינה הרכילות, לא כי אני אצילת נפש אלא כי רכילות זה מבחוץ, וספרות זה מבפנים.

ויש פוליטיקה ויש גם דמות מרתקת של ניצול שואה שהאופן שבו תעלומת עברו מטלטלת את חיי משפחתו משכנע כל כך. אני בטוחה שהיה איש כזה, שהיו אנשים כאלה.

בהקשר של הדמות הזאת – אלי מלחי, בעלה ואבי ילדיה של נטליה - מצטטת אלמוג מ"התופת" של דנטה "אהה, איך אדבר על הדבר ההוא הנורא,/ אותו יער-פרא, עצום ומעורר חתת", ועלה בדעתי שאולי הפארק הענוג הוא גם מעין תשובה ליער ההוא. חלום הפארק כנגד סיוט היער, שוב נחמה אבל במובן עמוק.

ואפילו לא סיפרתי על המכתב ההוא, שבעקבותיו אמרתי לעצמי שהחברות שלי צריכות לקרוא את הספר - שבו נטליה מתארת לזאב את סדר יומה המתיש שנחלק בין הילדים לעבודה, ואיך אחרי שהיא משכיבה את הילדים לישון, אם עוד נשאר ממנה משהו (ניסוח שלי, לא של אלמוג), היא נכנסת לסטודיו לעבוד. ולא על סוף מכתב של זאב לנטליה, ציטוט שלא העתקתי אבל ממילא לא אוכל לשכוח: תעשי אמנות טובה, האמנות היא החיים האמיתיים שלנו.

בסופו של דבר נטליה באמת מממשת את חלומה באמנות, היא מפסלת את הטיול בפארק. כשהיא מתלבטת איך תעשה זאת היא מחפשת "חומר נוגד קיטש", וחשבתי על הרוך שכל כך כמהתי לו בשביל נטליה למן תחילת הספר, ולמרות השינויים הרבים ולמרות ההתרככות של זאב, נשארתי וכמיהתי בידי: רק עוד קצת. כמה חיבוקים, כמה רגעי חסד. כמה רגעי הקשבה כמו הקשבתו של הסטודנט שנטליה מתאהבת בו לרגע ונעלם מיד.

ואולי המינונים, כמו החומר, כמו יער הפרא האורב ברקע, גם הם נוגדי קיטש.

והיא הצליחה. לעשות אמנות טובה. גם נטליה וגם רות.

- 

ומשהו אחר לגמרי, ולא קשור, אבל עוד מישהו שעשה אמנות טובה—

אברהם הפנר, זכר איש מתוק וחכם לברכה, בריאיון רדיו ששמעתי הבוקר ורציתי להביא לכאן כי הרגשתי שכל מי שאוהב אמנות, ספרות ואת החיים צריך לשמוע :). יש בו בהפנר משהו כל כך מלהיב ומעורר השראה, וחוכמה מפתיעה. למשל כשהוא אומר שהאמנות תמיד מנצחת את החיים כי היא בהכרח מגוונת יותר – כי באמנות מופיע רק העיקר ולכן, לטוב ולרע, בחיים יש יותר וריאציות; או כשהוא אומר שזוגיות היא כמו ספר על המדף; או ההערה על מי שמוכשר לאהבה. (והאינטונציות שלו הילדיוֹת לפעמים, המלאות התכוונות לְמה שהוא אומר).

והנה הקישור