במקום הסד של הסטנדרטים

במאמר מעורר השראה ב"אלכסון" מספרת דפנה לוי על מחקר שלפיו כל הנשים, גם אלה שלא מגדירות עצמן לסביות, נמשכות לנשים. המחקר, וגם הפתיחה של דפנה לוי שמתייחסת לעבר הלא רחוק שבו נשים נחשבו יצורים תחרותיים ולא מפרגנים דוגמת קריסטל ואלכסיס מ"שושלת", חיזקו אצלי מחשבות שעברו בי לאחרונה לגבי עצמי והנה עלה בדעתי שאולי יש להן תוקף כללי.

כשהייתי נערה הייתי מעבירה חלק ניכר מזמני בהתבוננות בנערות אחרות, וגם במחשבה עליהן, על איך שהן נראות, על פניהן וגופן. כל העיסוק הנרחב הזה הוגדר באופן כמעט מובן מאליו כ"קנאה", כרצון להיראות כמו הנערות האלה, להיות הן, ובד בבד עם עינויי הדיאטה והשנאה העצמית המציקים – אני צריכה לרזות כך וכך קילו, ואז אוכל ללכת עם ג'ינס כזה וחגורה וסוודר בִּפְנים כמו ת'; אילו רק היה לי גוף כמו של נ'; וכו' וכו'. בעקבות דפנה לוי שכתבה על החצאיות הצרות שבתוכן כלואות אלכסיס, קריסטל ובנות דמותן, אני תוהה – תארו לכם, תארו לכן, מה אם במקום הסד של הסטנדרטים, אם במקום חִצֵי הקנאה והביקורת העצמית והאיך-צריך-להיראות ומה אצלה יותר יפה משלי ומה אצלי יותר יפה משלה – הייתה נערה יכולה לשבת בכיתה ולבהות ביופיין של חברותיה ולהתפעם באין מפריע? ולהתפעם באין מפריע גם מיופייה שלה, בלי לחוש מחויבת לשנוא איזה איבר בגופה או להתלונן על איזה פגם דמיוני.

בסרט היפהפה "קרול", כשקרול רואה בפעם הראשונה את גופה העירום של אהובתה הצעירה ממנה תרז, היא אומרת: "אני אף פעם לא נראיתי ככה." אין בה, באמירה הזאת, שמץ של קנאה או של צער, אלא שפע של אהבה והתפעמות. אהבה כמו של קרול ותרז היא נדירה ויקרת המציאות, וכאלה הם גם המבט והסיטואציה האינטימית כל כך; אבל תארו לכם, תארו לכן, שהיינו יכולות להסתכל בעצמנו וזו בזו מתוך אהבה, גם אם אנחנו מתייחסות לדומה ולשונה בינינו; לתת לארוס להיות, ולא להפוך אותו למכשיר עינויים – אזי כמאמר השיר, what a wonderful world it would be.