כשלמדתי תיאטרון עשו לנו תרגיל של זיכרון תחושתי. אני חושבת שזו שיטת עבודה מבית מדרשו של סטניסלבסקי. העיקרון הוא שמשתמשים בתחושה - ריח, טעם, צליל - כדי לשחזר רגש, ולהשתמש ברגש במשחק.
אתמול לא בכוונה הייתה לי חוויה כזאת של זיכרון תחושתי: נסעתי בכביש ירושלים - תל אביב, היה חושך, וברדיו היה פינק פלויד, וזה זרק אותי בחזרה לאהבתי הראשונה שהתאפיינה בהרבה פינק פלויד ונסיעות בין עין כרם למבשרת ציון.
בערב שבו נפגשנו לראשונה היינו בפאב ולפתע התנגנו שם צלילי הפתיחה של Shine on you crazy diamomd. שאלתי קרועת עיניים מה זה, והוא אמר שזה פינק פלויד, והוסיף שגם הוא גיטריסט. באותו רגע הוא נקשר לי במוזיקה האלוהית הזאת וכבש את לבי לגמרי.
הוא גר במבשרת ואני בעין כרם, ולא ישנתי אצלו עד הבוקר אף פעם, כי אבא שלי פיתח דאגנות פתאומית מרגע שהיה לי חבר (הייתי בת שש עשרה). בשלוש-ארבע בבוקר היינו נוסעים בכביש הזה, המתעקל והמסתורי, ממבשרת לעין כרם, ושומעים מוזיקה משובחת.
בהמשך הנסיעה אתמול היה גם "ליילה" של אריק קלפטון, הגרסה המהירה, שמתחילה בגיטרה עוצרת נשימה בעיניי, אבל מסתיימת בסולו פסנתר די אלטון-ג'וני דווקא. גם את זה היינו שומעים אז.
ולא, אני לא רוצה לחזור לגיל 16, לא תודה, אבל יש (גם) זיכרונות טובים.