פרויקט שהולך ונרקם ושעוד מוקדם לדבר עליו הביא אותי אתמול בערב להצגה "פרידה מדון ז'ואן" של תיאטרון מיקרו באולם הקטן של החאן. תיאטרון מיקרו מורכב ברובו מעולים מרוסיה, והוא ירושלמי (גאווה!). טקסט ההצגה היה שילוב של טקסטים שונים, מהמחזות של טירסו דה מולינה ומולייר - המוכרים - ועד טולסטוי (ידעתם שהוא כתב על דון ז'ואן? אני לא) וקזקוב -סופר אוואנגרדי שחי בסוף המאה ה-20 (לפי התוכנייה), וחשוב לא פחות - טקסטים משיר השירים.
אוי, היה נהדר. כבר שנים נדמה לי שאני לא אוהבת תיאטרון, אבל האמת היא ש(בדרך כלל) אני לא אוהבת איך ששחקנים ישראלים אומרים טקסט. משהו צורם לי, ההטעמה במשפטים לא נשמעת לי נכונה. אולי בגלל ההיסטוריה המפוארת של הבימה-גבימה יש לי התניה כזאת שברוסית זה נשמע יותר טוב; לא יודעת, אבל העובדה היא שהשחקנים של מיקרו, במבטא הרוסי שלהם, נשמעו לי פי אלף יותר טוב. אבל זה לא רק המבטא: הייתה שם עבודה קולית משובחת, ועבודת גוף על גבול האקרובטיקה, ושימוש יצירתי עד אין קץ בתפאורה די מינימלית. והיה גם שימוש גאוני בשיר השירים, כשהטקסט הוא-הוא הפיתוי; דון ז'ואן שומע את הנשים אומרות את הטקסט, מצטרף אליהן, ואז כבר לא צריך להסביר מהו הדבר שמושך אותו אליהן.
היה שימוש גם במוזיקה (של מוצרט ורוסיני), השחקנים המדהימים האלה גם שרו נוסף לכול. ודון ז'ואן עצמו (יפים ריננברג) היה כריזמטי כפי שהוא מוכרח להיות. (גם רפאל מוסן-לוי, בכמה תפקידים, היה מדהים במיוחד.)
ערב מענג, וכמו שציין בן זוגי הייתה הקלה רבה גם בהצגה ב(מתחם ה)חאן שלא עוסקת בפוליטיקה ולא שולחת רמיזות אקטואליות ורלוונטיות. פשוט תיאטרון, על ההיבט הבידורי שלו ועל ההיבט האמנותי, המנסה להבין את העולם והאדם. נהדר.
