הסמיתס נורא מרגשים. יש להם מילים מאוד קשות מבחינה רגשית, למשל
And if the day came when I felt a natural emotion/ I'd get such a shock I'd probably jump in the ocean
(מתוך השיר Nowhere Fast באלבום Meat is Murder), ו-
There's a club, if you'd like to go
You could meet somebody who really loves you
So you go, and you stand on your own
And you leave on your own
And you go home
And you cry
And you want to die
(מתוך השיר How soon is now? באותו אלבום, שהוא גם שיר הנושא של "מכושפות", אבל לא בביצוע שלהם).
המילים הקשות האלה עטופות דווקא בלחנים יפים וכביכול קלילים (את הקלילות אפשר לראות גם במילים עצמן, בחריזה הסינג-סונגית), ובקול המאוד ערב של מוריסי, אבל כשמבינים פתאום מה שומעים, המילים חודרות עמוק ללב.
היום הבנתי שהסמיתס הפכו לאחת הלהקות "שלי". שמעתי ברדיו שיר שלהם, שלא הכרתי (בינתיים יש לי בבית רק האלבום שמתוכו ציטטתי), וכששמעתי את הקול של מוריסי, עם הגוון המיוחד שאי אפשר לטעות בו, הרגשתי שאני שומעת חבר. יש במוריסי, ובסמיתס, משהו מאוד אמיתי - דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומרגשים מכוח האמת שבהם ומכוח היופי, בלי שום ניסיון לסחוט רגשות (אולי אפילו ההפך). כשאני חושבת על כל השירים הגלגלציים סוחטי הרגש - נו, כאלה עם כינורות ועליות דרמטיות לצלילים גבוהים וכל מיני כאלה - אין מה להשוות.