אחת הדמויות שאני הכי אוהבת בתיאטרון היא רוזלינד ב"כטוב בעיניכם" של שקספיר. אישה שמתחפשת לגבר שמתחפש לאישה, וצריך לזכור שבימיו של שקספיר את הדמות הזאת היה משחק גבר. לפני שנים זכיתי לראות הפקה מדהימה של המחזה הזה, בביצוע קבוצת תיאטרון בריטית שנקראת Cheek by Jowl, עם שחקנים גברים בלבד. אדריאן לסטר, ששיחק את רוזלינד, היה גבר שחור גבוה, אולי שני מטר. עד סוף ההצגה כבר לא ידענו בכלל אם הוא גבר או אישה, אבל מה שבטוח - הוא היה סקסי בטירוף.
בסוג הזה של תעתוע עוסק הסרט המקסים "המין היפה" (Stage Beauty), שהספקתי לראות אותו פעמיים - בקולנוע וב-hot vod. הוא מתרחש באנגליה בתקופה ההיא, שבה גברים משחקים תפקידי נשים. נד קינסטון (בילי קרודאפ) הוא שחקן שתפארתו על דזדמונה שלו, ויש לו הקסם הזה של אדריאן לסטר - הוא חמקמק כמו שיכול להיות רק מי שבעצמו לא יודע מי הוא, ונחשק גם כגבר וגם כאישה. מריה (קלייר דיינס) היא המלבישה שלו. היא מאוהבת בו, והוא שקוע בעצמו מכדי לראות את זה; מריה מתחילה לשחק גם היא, רק כדי להתקרב אל אהוב לבה דרך עשיית הדבר שהוא עושה, ויוצא שהיא גורמת למפלתו - בעקבות התקדים שלה נשים עולות על הבמה, ונד קינסטון נעשה לא רלוונטי. אבל המפלה שלו היא בדיוק מה שהוא צריך כדי ללמוד ענווה, להתחבר לעצמו ולגלות גם את הגבר שבו.
קודם כל, הסרט מענג כי הוא קליל ותיאטרלי וסקסי והשחקנים יפים ומקסימים. יש בו רמיזות מיניות דו-משמעיות שנונות כמו:
If you try to grow your part, you'll find the role has been cut, ושנינויות סתם, כמו כשמריה מנסה להתנצל לפני נד ואומרת: "אני יכולה להסביר את הכול!" ונד שואל: "למה, את פילוסופית?"
חוץ מזה הסרט עוסק בכמה סוגיות רציניות, של זהות ומגדר ומקצוענות אליטיסטית מול פופוליזם. וכמובן, כשמדובר על תקופה שבה אסור לנשים לשחק בתיאטרון, קשה שלא לחשוב על פמיניזם.
ההגמוניה הגברית בתיאטרון מרגיזה, ובאופן אוטומטי הצופָה נוטה להזדהות עם הנשים; אבל הבעיה היא שהמשבר של קינסטון, המקצוען שהקדיש שנים ללימוד וויתר על גבריותו ועל ילדות נורמלית, נוגע ללב, והנשים שמתחילות לשחק בתיאטרון בבירור אינן מקצועיות (שהרי לא הייתה להן הזדמנות לעבור הכשרה). את כל המהפך מניעה בעצם פילגשו של המלך, נערה פשוטה שהייתה פעם מוכרת תפוזים. מצד אחד, יופי! למה שגברים אריסטוקרטים יניעו את העולם? ומצד שני, למה שאיזו פרחה תגרום למפלתו של אמן רציני כקינסטון רק מפני שאצל המלך, על פיה יישק דבר (תרתי משמע)?
העיסוק בזהות המינית ודרכה בזהות בכלל עומד במרכז הסרט, והוא מאוד נוגע ללב. כל היריבות בין נד למריה וגם אהבתה ומסירותה אליו מתגמדות לרגע כשההשניים נהיים פשוט שני מתבגרים סקרנים, והיא מבקשת ממנו להדגים לה מה גברים עושים עם גברים, ועם נשים. ("ומי אני עכשיו? - את האישה. ומי אתה? - האישה. לא, הגבר...") למרות כמה הכללות טיפשיות ("גברים מרגישים יותר מדי", "שום אישה לא הייתה מתה ככה! אישה הייתה נלחמת!") זה סרט מקסים ומעורר מחשבה, ומומלץ עד מאוד. (אגב, גם רופרט אוורט מופיע שם, והוא מצחיק ממש).
ועוד הרהור בשוליים: מעניין ששני השחקנים הראשיים אמריקנים. הבריטים הולכים בשנים האחרונות בכיוון של שחקנים לא כריזמטיים, אולי כדי להדגיש את הפער בינם לבין הוליווד המעוותת. האם ייתכן שלא היה אפשר למצוא באנגליה שני שחקנים מתאימים? בכל מקרה, קרודאפ ודיינס (שהייתה אנג'לה המקסימה בסדרה המצוינת "אלה הם חיי" שנגדעה בדמי ימיה) עושים עבודה מדהימה, שניהם. לא אכביר עוד מילים. תראו את הסרט בעצמכם ותתענגו.
