ראיתי עכשיו את הסרט אהבת אב עם ז'ראר דפרדייה ובנו גיום. הסרט לא קל בכלל (לא מה שהייתי צריכה להתפנקוּת מצוננים בבית), וגם לא ממש טוב, אבל יש בו משהו. רק תקצירון: דפרדייה הוא ליאו שפרד, סופר שזוכה בפרס נובל ויוצא על אופנוע לסטוקהולם לקבל את הפרס. יש לו בת, וירג'יניה, שמקדישה לו את חייה, ובן, פול (גיום), שאין לו קשר אתו. פול נוסע בעקבות אביו, בדרך קורית תאונת אופנוע ובמשטרה חושבים שליאו מת. פול מנצל את ההזדמנות לכמה בירורים עם אביו.
שלא כמו בסרט אמריקאי, אין פיוס. ליאו הוא הורה מאוד מתסכל: הוא מבטל את הטראומות של ילדיו במחי יד ("כל החיים תבכה כי השארתי אותך חמש דקות על הכביש הראשי?") ולא לוקח אחריות. הוא גם לא מגלה שום אהבה לילדיו - לא לבן המורד ולא לבת שעושה הכל כדי לרַצות אותו. ובכל זאת פול עובר איזה תהליך ומתחזק; הוא אומר לאביו את כל מה שרצה לומר, גם אם אביו לא רוצה לשמוע, ומבין שהוא הרבה יותר חזק מאביו. בסוף נראה שנוצרת גם איזו ברית בין האח לאחות.
מרגש שז'ראר וגיום דפרדייה, שהדמיון המשפחתי ביניהם בולט, משחקים אב ובן. גיום מתגלה כשחקן טוב לא פחות מאביו והוא גם כריזמטי ומקסים עם אף סירָנו לתפארת (אני מתה על זה).
האב בסרט הוא מוקצן מאוד, ובכל זאת הסרט מעלה שאלה חשובה: עם האחריות הרבה שיש להורינו על מה שעשו ולא עשו בילדותנו, ואיך שזה עיצב אותנו, באיזו נקודה זה נגמר ומתחילה האחריות שלנו? להתעמת חשוב, ואם ההורים לוקחים אחריות זה נהדר, אבל יש שלב שבו אנחנו מוכרחים לבנות את עצמנו. לא להעניש אותם בכך שנעניש את עצמנו (כמו שעושה וירג'יניה בסרט), אלא לפרוח, גם אם לשם כך מוכרחים להרפות מעוולות העבר.
