כששמעתי ברדיו את You Ought to Know לא אהבתי את אלניס מוריסט, את השירה ה"היסטרית" שלה, את השבירוֹת בקול שנשמעו לי כמו חיקוי של שינייד אוקונור ואחרות, את הפרובוקטיביוּת במילים. אבל מישהי שמיטיבה להכיר אותי התעקשה שאשמע את כל האלבום Jagged Little Pill, והקליטה לי אותו על קסטה. אחרי כמה שמיעות רצופות והאזנה למילים התאהבתי.
אחד הספרים האהובים על אלניס וגם עליי הוא "תקוות גדולות" של דיקנס, ובשיר הראשון של "הגלולה" אלניס מזכירה את אחת הדמויות שם: "I'm like Estella/ I like to reel it in and then spit it out". וזה באמת מה שעשתה אסטלה של דיקנס: פיתתה על מנת להשליך, גרמה לגברים להתאהב בה כדי לשבור את לבותיהם, משחק שלא משאיר מקום לראייה אמיתית של האחר (וגם לא של עצמה, בסופו של דבר: הרי לאדם יש עוד צרכים חוץ מלהוכיח לעצמו שהוא נחשק - להיות ביחסים של ממש עם אדם אהוב ואוהב, למשל). האלבום של אלניס מתחיל בנקודה הזאת, של מערכות יחסים שאין בהן ראייה אמיתית של האחר, ומצד שני יש בהן תלות רבה. יסוד היסודות של הדפוס הזה הוא כמובן ביחסי הורים וילדים, ובשיר Perfect היא נועצת סיכה חדה מאוד בפרפר הזה של ציפיות ההורים מילדיהם: "We'll love you just the way you are/ If you're perfect".
אבל מה שיפה במיוחד באלבום הזה, "הגלולה", הוא שכמו "תקוות גדולות", הוא מספר סיפור של התבגרות וצמיחה. בשיר "I am not the doctor" הדוברת-השרה (תודה על הביטוי, קרוסלה) כבר מסרבת להיות אובייקט לאהבה-הערצה שאסטלה לא הייתה מתנגדת לה: "I don't want to be your idol, see, this pedestal is high and I'm afraid of heights". ובסוף האלבום, ב-Head Over Feet, יש גם מקום לאהבה בלי תנאים ועם התעניינות באחר: "You are the bearer of unconditional things... you ask how my day was".
אלניס ממשיכה את הסיפור באלבומים הבאים, וכמעט תמיד היא חכמה ונוגעת. למשל, ב-"That I would be good" היא מביעה, שוב, את השאיפה האוניברסלית להיאהב ללא תנאים: "That I would be good/ Even if I did nothing/That I would be good / Even if I got the thumbs down/ That I would be good/ If I got and stayed sick..." ומאחוריה השאיפה העמוקה ביותר לאהוב את עצמה גם אם האחר לא יאהב אותה: "that I would be good whether with or without you". בשיר Precious Illusions היא מדברת על הדפוסים הישנים שאנחנו נאחזים בהם כי הם מוכרים כמו חבר ילדות, אבל מוכרחים לוותר עליהם, "cause I want to decide between survival and bliss". היא גם פמיניסטית לא בלי אירוניה, למשל בשיר Death of Cinderella, שיר נהדר שעד כמה שידוע לי לא מופיע בשום אלבום רשמי (אבל אפשר למצוא אותו אצל החמור והפרד). והשירה שלה, גם אם היא לא לפי הכללים, גם אם היא מדגישה את המאמץ איפה שזמרת קלאסית תשיר חלק, מוציאה יותר מדי אוויר, שירה "מלוכלכת" - אמיתית ונוגעת ומחוברת בדיוק לתוכן של הדברים. והאמת היא שהיא גם שרה טוב, ושולטת לגמרי בכל השבירוֹת האלה. כדאי גם לשמוע אותה בדואט עם דייב מתיוס (זכרוני בוגד בי כרגע לגבי שם השיר והאלבום, אבל זה אלבום מפורסם של דייב מתיוס באנד), היא שרה שם כמו מלאך.
