זאת הייתה הפעם הראשונה בחברות ארוכת השנים שלי עם יעלה שהיה בינינו איזשהו מתח. יעלה הייתה פתאום היחידה בחבורה שלא הייתה בזוג, ונראה שלא אי רצון אלא רק ביישנותה מונעת ממנה למצוא לה גיא משלה. היא קינאה, וגרוע מזה, לראשונה אי פעם שמרה ממני סוד: היא אהבה מישהו, ובשום אופן לא הייתה מוכנה לגלות לי מי.
אני חשבתי שאני אוהבת את גיא, אבל לא היה לי ברור שהוא אוהב אותי. שלא כמו עודד, שניסה כל הזמן לגעת בחן כמה שיותר, ונהדף, גיא נראה מרוצה למדי מטיולים יד ביד ומנשיקה קצרצרה על השפתיים לפרידה כשליווה אותי הביתה. רציתי לספר ליעלה על כל זה, אבל היא הייתה רומזת לי במבטים מסוימים ובשתיקה רועמת שעל הנושא הזה היא לא רוצה לדבר אתי. הרגשתי אשמה כלפיה, ולא התחשק לי לדבר אתה, ואז הרגשתי אשמה עוד יותר. בינתיים בן השיח העיקרי שלי היה עודד. בסך הכול, לשנינו היה תסכול דומה. אף שלא נמשכתי אליו היה משהו מרגש בדיבור על מין (או על העדרו) עם בן. פעם אחת, כשכולנו ישנו אצל עודד (היה לו בית גדול, וכשהוריו נסעו לחו"ל תמיד ערכנו אצלו מסיבות פיג'מות), תוך כדי משחק מצאתי את עצמי שוכבת מתחתיו על הרצפה. זה נמשך רק רגע, צחקנו והתנערנו וקמנו, אבל היה בזה משהו מרגש.
גיא התחיל לעבוד כמלצר והיה לו פחות ופחות זמן להיפגש אתי. הרגשתי דחויה ונעלבת, וגרוע מכול, מי שהייתה החברה הכי טובה שלי כל חיי לא רצתה לשמוע על זה. כששיחקנו את המשחק שלנו, כתיבת שירים ממילים אקראיות, הייתי כותבת לה מילים כמו אוהבת, רוצה, לבד, מין; ויעלה הייתה כותבת מילים רחוקות ומנותקות כמו רובוט, חללית, השקפה, כוכבים.
אבל יום אחד היא באה אליי בארשת אחרת, לא זו המאשימה והמסתגרת של התקופה האחרונה, וחיבקה אותי ולקחה את ידי ואמרה שעליה לספר לי משהו. בעיניים בורקות סיפרה לי שתומר ורחלי נפרדו. כבר לפני זמן מה, בעצם. היה קשה להרגיש בכך: הם התנהגו אותו דבר, אבל ממילא אף פעם לא ראינו אותם מתנהגים כזוג מובהק.
נזכרתי בשיעור ספרות לפני כשבועיים, שבו למדנו את השיר של רחל "גן נעול", השיר שנפתח בשורות "מי אתה? מדוע יד מושטת/ לא פוגשת יד אחות?". רחלי, יעלה ואני זלזלנו ברחל בדרך כלל; גם הפעם, בשיעור הזה, אמרנו שהשירים שלה פשוטים ועולמה באמת צר כעולם נמלה, והחריזה מגוחכת, סינג-סונג שכזה; ואז הצביע תומר ואמר שאולי לא מדובר בעוד שיר אהבה נכזבת, שהשאלה בתחילת השיר יכולה להיות גם שאלה של אדם אל עצמו. רחלי השמיעה נחרת בוז קטנה ומיהרה להסותה כשהמורה הביטה אליה בנזיפה. "בעצם יש פה עוד משהו," הצביעה יעלה בהיסוס, "גם אם זה כן שיר אהבה, יש בסוף משהו מיוחד – ההדגשה של רחל שזו בחירה שלה אם להמשיך לאהוב, ולהתענות בגלל זה, או לא." תומר שלח אל יעלה חיוך קטן ורחלי נראתה כעוסה.
עכשיו חשבתי שאולי נפרדו עוד לפני השיעור ההוא, אולי בגלל זה הפגינה רחלי כל כך הרבה בוז לדבריו של תומר, אבל עוד לא הבנתי למה הבשורה על פרידתם כל כך מרגשת את יעלה, ואז לפתע נדלקה לי הנורה כמו בקומיקס: תומר הוא מושא אהבתה של יעלה. נראה לי מוזר להתאהב בתומר, אבל כעת, כשידעתי שיעלה אוהבת אותו, הסתכלתי בו בעיניים חדשות. ראיתי שיש משהו מאוד מחמיא בתנוחת ההקשבה הזאת שלו, ראש מורכן ומהנהן; שהוא מרבה לחייך, ויש קסם בחיוכו; שיש לו קול נעים, אף שקשה לפעמים להבין את דבריו כי הוא מדבר מהר ובשקט (עודד קורא: "דיקציה!" וטופח על ירכו).
