בסוף התואר הראשון נסעו רחלי וחברתה ללמוד בניו יורק. רחלי ותומר התכתבו באופן סדיר והד"שים עברו בינינו בלי הרף. תומר ואני המשכנו לתואר שני בתיאטרון, ויעלה התקבלה לתואר השני הנחשק בפסיכולוגיה קלינית. אני יצאתי עם כמה בחורים ונפרדתי מהם כעבור זמן מה. תומר ויעלה החזיקו מעמד, אבל הקשר ביניהם היה סוער. פעמים רבות הייתה יעלה באה אליי או אל עודד (שדירתו עדיין הייתה המלון והמפלט של כל החבורה) בלחיים לוהטות, ובלי בכי, אפילו בקור, הייתה אומרת: "הוא לא אוהב אותי. הוא פשוט לא אוהב אותי." ובקו הלסת המהודק שלה הזכירה לנו שיש לה היכולת לאיים בעזיבה ולהכריח את תומר לכתוב על הלוח בכיתה שהוא אוהב אותה, קבל עם ועדה, ובכל זאת הוא מוסיף להיות חמקמק ומתעתע, כי מה זה עוזר שהוא כותב על הלוח אם אי אפשר לסמוך עליו? אם רגע אחד הוא קרוב ותומך, וברגע הבא מנוכר?
עכשיו, בתואר השני, היו לי ולתומר כמה שיעורים משותפים. רוב התלמידים בחוג היו תלמידות, וגם כאן, כמו בתיכון, תומר היה זה שנהג לומר את האמירות הכי רגישות וחכמות, זה שכשתלה את מבטו בתקרה והרהר איש לא העז להפריע לו, ורבות מן הסטודנטיות בחוג היו מאוהבות בו. את יעלה רובן לא הכירו, אבל ידעו שאני חברתה הטובה ביותר, וגם חברה של תומר, ולכן חפפה חלק מהילת ההערצה גם עליי. ובאמת נראה שתומר ואני חברים טובים: אם היינו רואים זה את זו בהפסקה שלפני השיעור, לפעמים היינו שותים יחד קפה ומדברים עד אינסוף על ספרים ועל סרטים ועל מוזיקה. תומר לא התנדב לחשוף את רגשותיו, אבל כשהייתי אני אומרת איך השפיעה עליי איזו יצירה היה מהנהן ומביט בי בעיניים בורקות, באופן שגרם לי להרגיש שאנחנו אחים, שאנחנו דומים, וגם שאני נפלאה מכוח הדומות הזאת.
מעולם לא קבענו מראש שניפגש, אבל לאט לאט גיליתי שאני ממהרת לסיים את עיסוקיי האחרים כדי להגיע לקפטריה לפני השיעורים המשותפים שלנו, וכשאני סורקת את השולחנות בעיניי כאילו סתם, בעצם אני מחפשת את תומר. לפעמים לא הייתי מוצאת אותו, והייתי מתאכזבת; ולפעמים ישב שם שקוע בספר או בעיתון, ובראותו אותי היה רק מנופף לי ומחייך. את המקום לידו בכיתה תמיד היה שומר לי, אבל לפעמים היה יושב על ידי לגמרי רחוק ונפרד, ולפעמים קרוב כקושר קשר, ואז היינו מתכתבים בהערות שוליים מצחיקות על השיעור ועל כל המתרחש בו. אמרתי לעצמי שגם לי יש מצבי רוח, ושאם מתחשק לתומר לקרוא עיתון עם הקפה באיזשהו יום, זה צריך להיות בסדר; וחוץ מזה, בשעת הצורך תמיד הוכיח את עצמו: פעם חטפתי התקף מיגרנה בשיעור, ותומר יצא אתי מן הכיתה וישב לצדי בספרייה וליטף את ראשי עד שהכדור שלקחתי התחיל להשפיע, וברגע שהייתי מסוגלת לזוז הזמין מונית ונסע בה אתי הביתה, השכיב אותי במיטתי ואז חזר לאוניברסיטה; ופעם כשבאתי לאוניברסיטה עצובה בעקבות פרידה מבחור שיצאתי אתו תקופה קצרה, ותומר ישב בקפטריה עם כמה סטודנטיות ופטפט אתן שיחה קלילה שלא היה לי כוח להשתתף בה ובכל זאת התיישבתי אתם, באמצע השיחה פתאום הפתיע אותי ואחז בידי מתחת לשולחן ושאל בקול נמוך, "טולי, את במצב רוח לא כל כך טוב?" ומיד לחצתי את ידו ואמרתי בהכרת טובה שאהיה בסדר. וכשהמרצה שלנו, בלומברג הרשע, נתן לי ציון שמונים בעבודה סמינריונית שהשקעתי בה את נשמתי, והלכתי למשרדו לשאול אותו למה נתן לי רק שמונים והוא העיף בי מבט ואמר, "אני לא יודע, את לא מרשימה אותי מעבר לשמונים," יצאתי משם בוכה ופגשתי את תומר במסדרון וסיפרתי לו מה קרה ותומר החוויר מכעס ומלמל "מנוול", ואלמלא אחזתי בשרוולו היה נכנס למשרד לצרוח על בלומברג.
את כל הדברים האלה הזכרתי לעצמי בימים שבהם התנכר אליי, כשישב לבדו עם העיתון או עם אחרות ואליי רק חייך ונופף בידו.
