4.
ויום אחד היא פשוט קמה ועזבה אותו. אפילו אני, חברתה הטובה והקרובה, לא צפיתי זאת; בעצם גם היא עצמה לא. במשך שנה הנחתה קבוצה טיפולית עם ירדן, עמית שלה שלמדה אתו לכל אורך מסלול לימודי הפסיכולוגיה. ליעלה היה ברור שירדן מעוניין בה. הוא לא נהג לשחק משחקים, להסתיר או לערפל את רגשותיו: והנה הסתיימה שנת הלימודים, הסתיימה הנחיית הקבוצה, ירדן ויעלה הגישו את התיזה בפסיכולוגיה ופתאום, יום בהיר אחד, יעלה החליטה שהיא עוזבת את תומר ונוסעת עם ירדן לטיול שאחרי התואר השני בהודו.
היה יום שישי. יעלה צלצלה אליי בבוקר. עוד הייתי רדומה. "טולי, עזבתי את תומר," אמרה לי ולפתע הייתי ערה לגמרי.
"חכי רגע, אני צריכה משקפיים בשביל זה." הרכבתי אותם. "איך? מה?"
"את יודעת שעם תומר הכול משחקים ותעתוע, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים," היא נאנחה. "ופתאום הוא, דווקא הוא, העלה את עניין הנישואים. את זוכרת שהיינו בטוחות שיבוא היום שאני ארצה להתחתן, והוא יתחמק מהמחויבות?"
"בטח." שיחות רבות היו לנו על זה.
"ואת יודעת כמה חשוב לו כל עניין המשפחה, שאני אבוא לכל ארוחות ליל שבת והכול. ופתאום הכול קרה בבת אחת: אתמול יצאנו ירדן ואני ושאר המאסטרנטים לחגוג את סיום התואר, ואחר כך ירדן ליווה אותי הביתה ולפני שעליתי הוא אמר לי יעלה, את יודעת איך אני מרגיש כלפייך, אבל אני לא אחכה לך לנצח. אני לא נוהג להתחיל עם נשים נשואות – ככה הוא אמר, נשואות – ואולי זה בכלל לא בסדר שאני מדבר אתך על זה ככה, אבל אני חושב שממילא את יודעת מה אני מרגיש.
ואני עליתי הביתה, עוד לגמרי הפוכה ממה שהוא אמר לי ומופתעת שזה כל כך מסעיר אותי, כי מגיל חמש עשרה אני עסוקה רק בתומר ובתומר ובתומר, ונכנסתי הביתה ותומר בא וחיבק אותי ואמר לי בהתפנקות כזאת כמו ילד איך הוא התגעגע ופתאום הוא כל כך העיק עליי, וכל ההתרפקות הזאת בכלל לא גרמה לי להרגיש אהובה אלא רק להרגיש אשמה שיצאתי והשארתי אותו לבד, כאילו אני צריכה לכרכר סביבו 24 שעות ביממה. ובלילה הוא התחיל ללטף אותי ולרצות לשכב אתי, ואת יודעת – בדרך כלל אני רוצה יותר ממנו, ועד שהוא מואיל בטובו, וזה גם מעצבן כי דווקא יש לו ליבידו, כשהוא כבר מתרצה הוא מאוד סוער – ואני, שבדרך כלל ברגע שהוא נוגע בי אני נמסה, הליטוף הזה שלו לא עשה לי כלום. רק רציתי שיעזוב אותי. ושכבתי אתו כי הרגשתי אשמה והיה נורא פושר ומשעמם.
ואז כשהתעוררתי בבוקר – התעוררתי נורא מוקדם – הדבר היחיד שידעתי היה שאני לא מסוגלת לבוא לארוחת הערב המשפחתית. נמאס לי מהמשפחה המופרעת שלו. ופתאום זה היה נורא דחוף: הערתי אותו ואמרתי לו תומר, אני לא רוצה לבוא אתך היום לארוחה המשפחתית. והוא, אפילו לא קלטתי שהוא כבר התעורר ממש, הוא התיישב והעביר יד בשיער ואמר לי במין קור רוח מוזר, 'מבחינתי, אם את החברה שלי את צריכה לבוא לארוחות. במיוחד – ' ואז הוא תקע בי את המבט שבדרך כלל היה ממיס אותי והופך את הרגליים שלי לג'לי ואת הבטן ללבה רותחת – 'אם את הבחורה שאני עומד להתחתן אתה'. ואז הוא התקרב אליי לנשק אותי עם ריח הפה של הבוקר, ואני פשוט זינקתי מהמיטה ואמרתי לו: תומר, אני לא מוכנה להתחתן אתך. והוא אמר: 'אני לא יכול לחזור אחורה עכשיו. או שמתחתנים או שנפרדים'. ואני – אני שמתייסרת באהבה שלי אליו כל כך הרבה שנים – לא הרגשתי כלום בפנים. רק שלווה ושלמות. ואמרתי לו: אתה יודע מה, נכון. אני באמת חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
"אלוהים אדירים! איך הוא הגיב? ואת באמת בסדר?"
"אני מאוד בסדר. הוא היה בהלם, אבל הוא התעשת די מהר וניסה להיראות קוּל. אני חושבת שהוא חושב שנחת עליי מין טירוף רגעי ואני אחזור בקרוב עם הזנב בין הרגליים."
"איפה את עכשיו? איפה הוא עכשיו? מה קורה?"
"הוא יצא, אמר שיש לו דברים לעשות, קשקש משהו על זה שהוא הבטיח לעזור לאמא שלו במשהו. ואני התקשרתי לירדן וארזתי את הדברים שלי ועכשיו אני בדרך אליו."
"אני לא מאמינה. יעלה, את השתגעת? את אוהבת את תומר! אתם ביחד שנים!"
"טולי, אני לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי מאז שהתאהבתי בו."
"הוא יודע שעזבת? שהלכת לירדן?"
"כן, השארתי לו הודעה בסלולרי. הוא מסנן אותי," השיבה בקור רוח. "טולי, אני מרגישה שאת כועסת עליי, אבל אני מאוד שלמה עם עצמי עכשיו."
