ברגע שסיימתי את השיחה אתה התקשרתי אל תומר והוא ענה לי בנימה מרוחקת.
"תומר, דיברתי עכשיו עם יעלה. רציתי לשאול אם אתה בסדר."
"איזו חמודה," אמר לי בלי חום, בנימוס. "אני בסדר, אל דאגה. תשמעי טולי, אני פשוט לא יכול לדבר עכשיו, עושים אצל ההורים שלי כל מיני שיפוצים –"
"טוב חמוד, אבל אתה מבטיח שתתקשר אם תצטרך משהו?"
"מבטיח," עכשיו הייתה בקולו קצת יותר חמימות. "יאללה. חייב לסגור. נשיקות. ביי."
לבי גאה אליו, אל בדידותו. וגם אל ה"נשיקות" שמסר לי בנימה כל כך יומיומית ואגבית, ואני במחשבתי הפכתי אותן לנשיקות נחמה שארעיף על ראשו ועל לחייו. במשך היום הייתי כמו מחוץ לעצמי, עסוקה בענייניי אבל כל הזמן רוצה להתקשר אליו שוב, לבדוק מה שלומו, דואגת לו – אולי הוא עלול לפגוע בעצמו? – ומרסנת את עצמי, הרי הוא לא רצה לדבר אתי בכלל, הרי הבטיח שיתקשר אם יצטרך משהו.
בערב כבר הייתי פקעת עצבים מכל התחבטויות הדאגה והכמיהה, ופתאום הטלפון צלצל. ראיתי את שמו על הצג ולבי זינק. קולו נשמע חנוק, כאילו בכה, אבל אולי דמיינתי.
"טולי, את תוכלי לבוא?"
"בטח!"
הקדחת של כל היום הציפה אותי ביתר שאת. להתקלח או לא להתקלח? מוטב להגיע אליו כמה שיותר מהר. מה לקחת?
החלפתי חולצה, מרחתי שפתון, התחרטתי על החולצה אבל החלטתי שאין זמן להחליף שוב, אספתי את השיער ולא הייתי מרוצה ממראיי, יצאתי בלי מפתחות האוטו, חזרתי, ואם בתוך כל המערבולת הזו הספקתי לחשוב לרגע על יעלה, מיד עלה בי כעס: היא עזבה אותו, היא קמה ונטשה אותו, אני לא חייבת לה שום דין וחשבון. ליד דלת הדירה, מול השלט הכחלחל שמצויר עליו דולפין וכתוב "יעלה ותומר", כבר הייתי שבר כלי.
דפקתי בדלת; אין קול ואין עונה. החרדה גאתה בי. בדקתי במחבוא המוכר שלהם בארון החשמל: מפתח. פתחתי את הדלת ונכנסתי לדירה החשוכה. הייתי בטוחה שאמצא את תומר משתלשל מאיזו לולאה או מדמם באמבט. הבית היה ריק וחשוך. נכנסתי לחדר השינה ואימצתי את עיניי: ראש פרוע מונח על הכרית. התקרבתי. "תומר?"
"טולי?" הראש זע. "אני חושב שנרדמתי." הוא הושיט אליי יד לבנה בחושך. התקרבתי והחזקתי בידו, והוא משך אותי למיטה. הלב שלי פעם פעימה כבדה כנופל לתוך תהום. תומר משך אותי אליו וחיבק אותי עד שהתארגן בתנוחה נוחה כשראשו על החזה שלי וזרועי סביב כתפיו. כמו ילד. במהרה נשם נשימות קצובות ואני ישבתי-שכבתי שם זמן שנדמה לי כנצח, נושמת בזהירות רבה כדי לא להחריד את ראשו הישן, מנסה להתרגל לחיבוק הזה ולהשקיט את התחושות שהוא מעורר בי, מנסה לא לחשוב על זה שהפה שלו קרוב לפטמה שלי ונדמה שהוא עומד לנשקה. כשידו רפרפה בלילה על השד האחר מיד נזפתי בעצמי שלי יש ראש כחול, כי הוא הרי ישן שינה עמוקה, ואם הוא זז מתוך שינה ודאי רק נחמה הוא מחפש, וגם זה בבלי דעת.
בבוקר חמקתי מתחתיו והוא הוסיף לישון כילד תם. הלכתי למטבח והכנתי קפה, מטושטשת מהלילה שלא היה ליל מנוחה. תומר דשדש אל המטבח כעבור כמה דקות. הייתי נבוכה מכדי להסתובב אליו. הוא חיבק אותי מאחור באינטימיות מסעירה ולא נוחה, בפשטות ילדית שגרמה לי להרגיש שלי יש ראש מלוכלך - ושוב חשבתי לרגע גם על יעלה, שאני עומדת במטבח שלה, אבל גם את המטבח הזה עזבה מתוך בחירה, ושוב הקשחתי את לבי - ואמר "תודה, טולי," וכשסובבתי את ראשי נשק לי קלות בזווית הפה ובלחי, מין נשיקה שלא ברור מה טיבה ומה כוונתה, ושוב פרפרה בי התרגשות ומיד באה האשְמה והטילה עליה את צלה. "אני מכינה קפה," אמרתי, ונעלבתי כשתומר אמר לי כמה סוכר וכמה חלב. הרי אני יודעת.
