הקשר ביני לבין תומר נקטע באחת. ניכור מושלם. יעלה הייתה בהודו; התגעגעתי אליה מאוד והתכתבנו רבות. עודד גם הוא לא היה בקשר עם תומר, אבל ענת דיווחה לו בפרטי פרטים על יחסיה אתו, ואני לא הצלחתי להתאפק ולהיגמל מהגלולה המרה הזאת של שמיעת התיאורים המפורטים מעודד. באי-מיילים להודו סיפרתי גם ליעלה איך התנפל תומר על ענת בתשוקה ורצה לשכב אתה כל לילה; איך ליקק את כל גופה בלי מעצורים ובלי להיגעל משום חלק בה; איך הרים פתאום את הרגל שלה וחדר אליה באבחה אחת והיא כמעט גמרה בו במקום.
כולנו סבלנו מהדיווחים האלה: עודד קינא לענת, אני קינאתי לתומר, ויעלה אולי תהתה למה עם ענת הליבידו של תומר יותר עקבי. אבל משלושתנו, רק ליעלה היה הכוח להיגמל: בעדינות כתבה לי שהיא מעדיפה שלא לדעת פרטים על ענת ותומר, והיא חושבת שאולי כדאי גם לי ולעודד להפסיק להתעדכן בהם.
כיבדתי את רצונה, אבל עודד ואני המשכנו: שעות על גבי שעות היינו דשים בפרטי סיפוריה של ענת, ולילה עצוב אחד גם קרה ששכבנו, שנינו מנסים בכל כוחנו להתעלם מזה שאנחנו אחד עם השני, לדמיין שעודד עם ענת ואני עם תומר. זה היה עלוב ועצוב וכשקמתי שנאתי את עצמי. מתוך הסכמה שבשתיקה לא חזרנו על המעשה וגם לא דיברנו עליו.
את הסיבות לפרידתם חשפה ענת פחות מאשר את חיי המין שלהם. עודד אמר שהייתה מאוד מעורפלת בשאלה מי יזם את הפרידה ולמה, והוא הצליח לחלץ ממנה רק שהיא "לא חושבת שלתומר באמת היה אכפת ממנה".
הרגשתי טיפשה וחלשה, ובכל זאת התעוררה בי תקווה. עכשיו שהוא שוב פנוי, אולי יתגעגע אליי ויחדש את הדבר המהוסס והלא ברור שהתחיל בינינו.
"את לא מתקשרת אליו," איים עליי עודד. "איפה הכבוד העצמי שלך? חכי שהוא יתקשר, לעזאזל אתך."
התחלתי לגמגם משהו – זה לא שאני מעוניינת בתומר, אני רציתי לנחם אותו על הפרידה, הוא הרי האקס של יעלה... אני עצמי לא ידעתי מה אני אומרת, אבל עודד רק חייך ואמר, "זה לא שאת ותומר כמו אח ואחות, זה את ויעלה, אתן הרי תאומות סיאמיות, אפילו האהבות שלכן משותפות. אם לה אין בעיה עם זה, אז גם לך לא צריכה להיות. אבל את לא מתקשרת אליו, כי הוא מניאק." סיכם.
פעמים רבות הייתה אצבעי קלה על המקשים, אבל התאפקתי ולא התקשרתי. כבר לא היו לי שיעורים באוניברסיטה, וככל הידוע לי גם לתומר לא היו. הייתי צריכה רק לסיים את עבודת התיזה, ולצורך זה ביקרתי לפעמים בספרייה, ובכל פעם שהייתי שם הסתכלתי על סביבותיי וחיפשתי אותו.
שמעתי שהוא עובד עכשיו במשרד יחסי ציבור. אני הייתי מנחה בחוגי דרמה לנוער ועבדתי בעיקר אחרי הצהריים, ובבקרים עבדתי על התיזה שלי. נדמה שהפסקתי לפגוש גברים, שההזדמנויות לקשר חדש נמוגו, אבל האמת הייתה שמהרגע שיעלה עזבה את תומר לא הרגשתי פנויה.
ביום שבו הגשתי את עבודתי סיפרה לי מזכירת החוג שגם תומר הגיש את העבודה שלו היום. "בדיוק החמצת אותו," חייכה אליי. "אתם חברים, לא? זכור לי שהייתם חברים טובים."
"כן, חברים טובים," חייכתי בחזרה ונישאתי החוצה על כנפי ההגדרה שלה, ובלי לתת לעצמי דין וחשבון הוצאתי את הטלפון הסלולרי מהכיס וחייגתי אליו, אל החבר הטוב שגם הוא הגיש תיזה היום.
"תומר? היי, זאת טולי."
"טולי, מה נשמע." לא הייתה דרך לדעת אם הכיר את קולי או לא, ובהחלט הייתי רוצה שיישמע פחות אגבי ויותר שמח.
"הגשתי עכשיו את התיזה, ושמעתי שגם אתה הגשת את שלך היום."
"כן, סוף סוף..."
"חשבתי שאולי נצא יחד לחגוג את סיום הלימודים."
"רעיון טוב. רוצה להגיע אליי בערב? אז נוכל כבר להחליט לאן הולכים ומה עושים. פשוט אני פה באמצע העבודה..."
"אוקיי, סליחה..."
"אני שמח שהתקשרת," הקפיץ את לבי פתאום. "נתראה בתשע, נגיד?"
"בסדר."
"ד"ש לעודד. נשיקות."
שוב הנשיקות האלה, בנימה הכי אגבית שאפשר.
ככל שהתקרבה השעה היעודה הרגשתי מתוחה יותר. אולי לא אבוא, חשבתי לעצמי. שגם הוא יחשוב עליי קצת. אם הוא לא כל כך רוצה, למה שאשפיל את עצמי. אבל רציתי לראות אותו. לא יכולתי לוותר על זה. גמרתי אומר שאם גם הפעם לא ארגיש שהוא רוצה אותי, אוציא אותו מחיי לנצח.
