עודד צלצל כמה דקות לפני שיצאתי. ראיתי את המספר שלו על הצג ולא עניתי. ידעתי שהוא ישפוט אותי לחומרה. רציתי לאחר, לא להיראות להוטה, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר ולא לחשוב על שום דבר. נאבקתי בעצמי שלפחות לא אקדים, ולבסוף התדפקתי על הדלת של תומר, חמושה בעוינות מתגוננת, בתשע ועשרה.
כשפתח את הדלת הציף אותי ריח משכר ששכחתי – הריח שלו, שמיד השיב אותי ללילות ללא שינה אתו, אבל גם לחיבוקו התומך ולסרט הווידאו שראינו כשנפרדתי משלמה. ריח של אפטר שייב? של שמפו? לא ידעתי, אבל כשהרחתי אותו שוב ידעתי כמה התגעגעתי. אני לא יודעת מה הביעו פניי, אבל תומר משך אותי אליו והתחיל לנשק אותי על כל הפנים – לחי, אף, מצח, עין – בעודו סוגר מאחוריי את הדלת, ועוד לא אמרנו דבר. הוא חיבק אותי אליו והרגשתי שתכף אימס, ואז חייך אליי ולא הצלחתי שלא להשיב חיוך. הוא הוליך אותי ביד אל הספה בסלון והתיישבנו, ועדיין חייך וחייך. "מה אתה מחייך כמו חתול," לא התאפקתי.
"שלום גם לך," השיב ונישק אותי על קצה האף.
נו, עכשיו הוא יגיד, יסביר, יתנצל. יגיד שהתגעגע. משהו?
"תומר?" פתחתי.
"אז מזל טוב על סיום התואר," הוא מזג לשנינו יין. "אם את רוצה אפשר לצאת, אבל גם לחגוג כאן נראה לי נחמד."
"תומר, כל הלילות האלה שישנו ביחד..."
"הייתי בדיכאון, טולי."
"ואז פתאום, עם ענת..."
והוא נישק אותי על הפה. נשיקה של ממש, עמוקה, רכה, וכשלשוני גיששה אליו נענה מיד, החדיר לשון עמוק אל פי והדף אותי לאחור על הספה, נישק את צווארי, השחיל יד מתחת לשמלה שלי ומבעד לתחתונים הושיט אצבעות מיומנות להפתיע היישר אל הדגדגן שלי, ולא יכולתי שלא לגנוח בקול רם. "כן, יפה שלי," מלמל. ידו האחרת ליטפה את מצחי והוא הביט בי במבט שנראה מלא אהבה, והתחשק לי לבכות ובינתיים גם התשוקה גאתה בי, והוא הוריד לי את התחתונים, החליק מטה ונישק לי את הדגדגן ולפתע תחב לתוכי שתי אצבעות, ואני צעקתי ובכיתי בעת ובעונה אחת, למטה רטובה מהמיצים שלי ומהרוק שלו ולמעלה – מדמעות, והוא עלה אליי לבוש ויבש ונקי ושוב חייך כמו חתול, ונישק אותי שוב וליטף את פניי, וכשהושטתי יד אל מכנסיו הרחיק אותה ונישק את הכף והניח את ראשו על כתפי כמו בלילות ההם.
בבוקר, כששתינו קפה, הצלחתי לגמגם מבעד לאילמותי גרסה מהוססת של השאלה שהטרידה אותי כל הלילה, והוא ליטף את שערי ואמר, "רציתי לתת לך מתנה."