5.
עכשיו היינו חברים. חברים כמו שאני ועודד חברים. אבל עם תומר הדברים לעולם אינם ברורים. מצד אחד נפגשנו כמעט כל יום, ולעתים קרובות דווקא בבית שלי או שלו, במין אינטימיות מתעתעת של שעות ערב מאוחרות, ולפעמים אף ישנו יחד; מצד שני, מעולם לא חזר על מה שעשה באותו ערב, אף שלפעמים היה לי נדמה שהוא עומד לעשות זאת. לפעמים נתן לי נשיקה בלחי והיה לי נדמה שיוסיף עוד נשיקות אחרות, לפעמים חיבק אותי חזק כאילו לעולם לא ירפה. ומצד שני, לעתים קרובות חיבק אותי ונישק את לחיי כידיד, לגמרי בדרך אגב.
יעלה וירדן שבו מהודו ושכרו יחד דירה. כל כך שמחנו להיפגש שוב, יעלה ואני: לא שבענו זו מחברתה של זו, דיברנו ודיברנו ודיברנו, מה שהשאיר אותי פחות פנויה למפגשי ערב מאוחר לא ברורים עם תומר.
חששתי לספר ליעלה על מה שקורה ביני לבינו, דחיתי את זה לשיחה הבאה ולזו הבאה אחריה, אבל לבסוף, עיניי בספל הקפה החם שהחזקתי בשתי ידיי, סיפרתי לה. לא ידעתי איזה מבט אפגוש בעיניה, וכשהישרתי סוף סוף מבט היא נראתה בעיקר עצובה. "לא נוח לי שאת עושה ממני שופטת," נאנחה. "ברור שאני קצת מקנאה, ומוזר לי, הייתי אתו שנים. אבל טוב לי עכשיו ותומר באמת כבר לא חשוב לי. אני רוצה שיהיה לך טוב, טול-טול," כינתה אותי בכינוי מימי הגן, "כמו שלי טוב עכשיו. הלוואי שזה יכול לקרות לך עם תומר. אבל אני בספק."
יעלה וירדן חיפשו שניהם עבודה כפסיכולוגים; במהרה מצאו – ירדן עם ילדים בבית ספר ובמרפאה של קופת חולים, ויעלה בתחנה לבריאות הנפש. כעבור כמה חודשים היא בישרה לי שהם מתחתנים.
יעלה צלצלה אל תומר עוד בשובה מהודו, ולדבריה הייתה להם שיחה ידידותית, והיה לה נדמה שכבר אין משקעים. גם הוא סיפר לי על השיחה הזאת כבדרך אגב, בחיוך, כאילו אנחנו מדברים סתם על חברה משותפת מבית הספר. היה ברור שיעלה תזמין את תומר לחתונתה, והיא אמנם חששה שיהיה לו קשה – בכל זאת, חברתו לשעבר, שסירבה להתחתן אתו, מתחתנת עם אחר – אבל כפי שבישרה לי מיד אחרי שהלכה אליו להזמינו, תומר הגיב כמו כל ידיד טוב, שמח בשמחתה, חיבק אותה, מיגנט את ההזמנה למקרר ואמר שיבוא. כשבאתי אליו באמת ראיתי את ההזמנה שם, על המקרר, עם האיור הקטן שהכין חבר של ירדן ובו נראים החתן והכלה עומדים בחלון של מגדל, בדמותם של רפונזל והנסיך שכבר הצליח לטפס על שערה הארוך והחלק ולהגיע אליה.
אני הייתי מעורבת מאוד בחתונתה של יעלה – עזרתי לה בבחירת השמלה, הקשבתי להתלבטויות שלה ושל ירדן לגבי סוג הטקס, האוכל והמוזיקה, ועזרתי בסידורים. כמה פעמים באנו עודד ואני עם יעלה וירדן לחתונות של זרים כדי לטעום שם את האוכל או לבדוק את התקליטן, ופעם אחת בא גם תומר והפליא להצחיק את כולנו כשליווה את האירוע בקריינות רצף שחשפה את מחשבותיהם הנסתרות של המשתתפים.
ביום החתונה עצמו הייתי נרגשת כמעט כמו יעלה. ביליתי אתה את כל היום בהכנות האחרונות. החתונה עמדה להתחיל בשבע, וקבעתי עם תומר שאבוא לאסוף אותו ברבע לשבע. עד חמש וחצי הייתי עם יעלה – שניאותה להתאפר לראשונה בחייה, אבל התעקשה בצדק על שיער פזור ובו כמה פרחים לבנים, "בלי שום קונסטרוקציות ותרסיסים של מספרה" - חזרתי הביתה להתקלח, להתלבש ולהתאפר, והגעתי לדירתו של תומר, נרגשת גם מן ההזדמנות לבלות אתו ערב שבו שנינו לבושים יפה והאוויר מלא שמחה חגיגית.
