צלצלתי בדלת פעמיים וכבר התחלתי לדאוג. תומר פתח את הדלת כדי סדק, בלי חולצה, ובבטני עלתה תחושה מחליאה שאינו לבדו. "טוליק, אני לא בא. התנצלויותיי ליעלה, ונדבר מחר, טוב?" רק פתחתי פה והושטתי יד למחות, לשאול, והוא הוסיף, "אני לא מרגיש טוב," שלח נשיקה באוויר וסגר את הדלת בפניי.
אבל מה שהעציב אותי יותר מכול היה שכשיעלה עמדה בחופה, עיניה חיפשו: חלפו על פניי וחייכו אליי בחיוך החם שערסל אותי בביטחון של אהבה המלווה אותי עוד מגן הילדים; חלפו על פני עודד; רחלי והחברה החדשה שלה, רויטל; הוריה; החברים שלה ושל ירדן מהלימודים; חלפו על פני כל אלה ולא שקטו, הוסיפו לחפש.
אחרי החופה, כשחיבקתי אותה, מסרתי שתומר לא הרגיש טוב והוא התנצל.
עודד שאל אותי אחר כך למה העליתי את העניין בכלל, "מי בכלל זכר את תומר?" ואני שאלתי אותו אם לא ראה איך חיפשה אותו בחופה. "שטויות, היא הסתכלה על כולם בשמחה," פסק עודד, ואני הסטתי את מבטי בשאט נפש. "אתה כל כך חסר רגישות לפעמים."
למחרת חיכיתי לטלפון מתומר רק כדי לנזוף בו ולומר לו שהפעם עבר את הגבול, אבל הוא התקשר רק בערב, כשנחישותי כבר התפוגגה, מהנייד ולא מהבית, ואמר שהוא יושב עם רחלי ורויטל בבית קפה ואני מוזמנת להצטרף.
"פעם אחרת," אמרתי בקור וקיוויתי שהוא חש בזה, אבל קולו של תומר נשאר לבבי וחם. "אוקיי, לילה טוב, טוליק."
"עם מי שכבתָ בערב החתונה של יעלה?" עלתה מתוכי השאלה במפתיע בפעם הבאה שנפגשנו. אני חתכתי סלט במטבח של עודד, עודד עצמו פטפט עם חברים בסלון ותומר נכנס רק לרגע למלא את קנקן המים.
"שכבתָ, שכבתָ, אני לא כזה שכבן כמו שאת חושבת," תומר חייך והדביק לי נשיקה על הפה.
"אני לא מבינה אותך. מה אני בשבילך? אתה חושב שאתה יכול לעשות את הסוויץ' מידיד למאהב בכל שנייה שבא לך?"
"אני לא יודע, טליה," הרצין. "אנחנו באמת צריכים לדבר. לשבת ולדבר. אבל עכשיו זה לא הזמן-" הוא פרש את ידיו לצדדים במחווה של חוסר אונים. מנוול, אמרתי בלבי. אתה הרי נורא שמח שאי אפשר לדבר עכשיו.
כשישבנו ודיברנו סוף סוף, במרפסת של בית קפה לצלילי דייוויד בואי – שהעלה בי אושר נגד רצוני, אושר שלא במקומו – הייתה לי הרגשה שתומר משמיע באוזניי מונולוג שהוכן מראש. הוא אוהב אותי אהבת נפש. אני מאוד מושכת אותו. אבל אני החברה הכי טובה שלו, וגם החברה הכי טובה של האקסית שעליה עדיין לא התגבר. הוא לא חושב שאנחנו יכולים להיות זוג. זאת תהיה הרגשה מוזרה, כמעט של גילוי עריות.
"טוב, מה אני אגיד לך," השבתי אחרי שתיקה ומבט תמים שתלה בי. "נשמע שהכול אצלך סגור וחתום, אין לי פה מה להגיד בכלל."
"אני לא רוצה לאבד אותך, טולי." הוא נטל את ידי ולי התחשק לברוח.
"אין לך מה לאבד, אתה לא אִתי." נימת קולי התחילה לדמות ליבבה. זה הרגיז אותי. רציתי לקום וללכת. תומר ליטף את ידי באגודלו ושתק, והליטוף שלו העביר מכות חשמל קטנות בשיפולי בטני, ונעצתי בו מבט אבל לא הצלחתי לפענח אם הוא מודע להשפעות של ליטופו.
"תומר, אני ממש צריכה להיות עם עצמי עכשיו." התחלתי לחפש את המלצרית כדי לבקש חשבון, אבל תומר קם ואמר, "עזבי, לכי, אני אשלם," וכשהתחלתי ללכת תפס בידי ומשך אותי אליו בכוח לחיבוק חזק, נשק על אוזני נשיקה קטנטנה שהטריפה אותי ולחש: "אל תוותרי עליי." וכמו אז, על הספה שלו, גלי הבכי שעלו בי התערבבו עם הגלים האחרים.
