מאז עברו הימים ולא דיברנו. היו לי ייסורי מצפון: זכרתי את בקשתו של תומר שלא אוותר עליו, וגיניתי את עצמי שאני לא מוכנה להיות לצדו כידידה, בלי מין; הרי זה מה שרצה, לא?
כששיתפתי את עודד במחשבות האלה הוא רק סינן שהוא לא מאמין שאני עוד מרחמת על היצור הזה, והוסיף שאם תומר לא היה חבר שלו, הוא כבר היה אומר עליו דברים חמורים; ואולי באמת הגיע הזמן שינתק אתו את הקשר.
יעלה הגיבה בצער. "אני מבינה אותך, אני כל כך מכירה את הרגשת המחויבות שהוא יודע ליצור," אמרה. "אבל טול-טול - אל תיעלבי, אבל הוא פשוט משחק בך. הוא בן אדם חלש, טול-טול."
חלש? הרגשתי שאני פה החלשה. תומר, ככל הידוע לי, ניהל את חייו, יצא עם בחורות, עבד, בילה; ואני לא יצאתי עם אף גבר מאז נפרדו יעלה ותומר, ואף שכביכול אני ממשיכה בחיי, אני בוכה כל הזמן כמו ברז דולף ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו; ומצד שני גם איני מעיזה לעשות את מה שאני מרגישה שעליי לעשות – לבוא אליו, להשכיח ממנו את כל חששותיו בנשיקות, ופשוט לאנוס אותו. ואולי הייתי עושה זאת אילו האמנתי שרק חששות עוצרים בעדו; אילולא חשבתי שהוא פשוט לא רוצה אותי.
מדי פעם בפעם היה שולח לי אי-מיילים, עדכונים שטחיים בשלומו, לינקים לאתרים מעניינים, בנימה חברית קלילה שהקשתה עליי להאמין שהוא אותו תומר שלחש באוזני "אל תוותרי עליי". חשבתי שאני צריכה לא לענות, ובכל פעם מחדש לא התאפקתי ועניתי, והוא השיב, וחוזר חלילה, ולפתע היה משתתק, ואני הייתי בודקת את תיבת הדואר הנכנס ללא הרף, מקללת את עצמי ונשבעת שלא אכתוב לו עוד לעולם.
"את חייבת לצאת עם מישהו אחר. דחוף," אמר עודד. "את חייבת לשכוח את תומר. כבר ראינו בדיוק מה יש לו להציע. תשאלי את החברה הכי טובה שלך."
ידעתי שעודד צודק, אבל לא היה לי חשק להכיר אף אחד; כל מי שלא היה תומר היה בעיניי אפור וחסר טעם. העולם כולו היה אפור וחסר טעם, וממילא אני עצמי לא הייתי. לא הרגשתי ממשית בלי תומר, בלי הקשבתו בראש מורכן וצחוקו המחניף, בלי נשיקתו בין רגליי ולחישתו באוזני "אל תוותרי עליי".
אבל עודד דווקא הכיר מישהי. בחתונה של יעלה. והם עברו לגור ביחד ביום הולדתו השלושים - שמחה כפולה ומכופלת. ארגנתי להם מסיבה. שלחתי אי-מיילים לכל המוזמנים וכמעט הסרתי את תומר מהרשימה, אבל ברגע האחרון התחרטתי. הרי כולנו חברים מילדות, ואיזו זכות יש לי להדיר אותו? עודד אמנם משמיץ אותו, אבל נדמה לי שזה בעיקר כי הוא רוצה לגונן עליי.
הוקל לי כשהוא פשוט לא הגיע. היה ערב קל, זורם: ראיתי פתאום שהחיים בלי תומר לא רק אפורים, אלא גם פשוטים יותר. לא צריך להתאמץ, להשתדל, לפענח: יכולתי פשוט להיות. לא הפריע לי שכולם סביבי זוגות ואני לבדי: אהבתי אותם, את יעלה וירדן, את עודד וגילי, את כולם. הרגשתי עטופה באהבה, מוגנת. שירו של לו ריד Perfect Day התנגן לו ברקע ולרגע נרטבו עיניי בדמעות, לא אלה שהתביישתי בהן, שהיו מלוות בהשתנקויות המכוערות: דמעות עדינות.
למחרת התקשר אליי תומר לטלפון הסלולרי. ראיתי את שמו ולבי כבד. לא עניתי. שישאיר הודעה.
אחר כך שמעתי אותה: "היי טולינקה, זה תומר. רציתי לשאול מה שלומך, להתנצל שלא באתי אתמול ולקוות שהיה מאוד מאוד כיף. נשיקות וד"ש לכולם."
