כשהגיע גם יום הולדתה של יעלה, רק אני (מלבד ירדן, כמובן) ידעתי שהיא בהריון. יעלה לא אהבה הפתעות, ולכן את המסיבה שלה ארגנתי בגלוי, ושאלתי את מי היא רוצה שאזמין. היא הפתיעה אותי כשאמרה שדווקא חשוב לה שתומר יהיה. "אולי בגלל שאני בשלב כל כך אחר בחיים שלי, ואני בהריון והחיים שלי הולכים להשתנות לגמרי," אמרה, "אולי בגלל זה אני רוצה כבר בלב שלם להתיידד עם השלב הקודם, להיפרד ממנו יפה."
תומר השיב על האי-מייל שלי, כתב שיבוא וחתם "באהבה", ואני הייתי נסערת מאוד במשך יומיים: אולי השתנה אצלו משהו? האם התכוון לאהבה של ידיד או לאהבה של מאהב? או שלא התכוון לשום דבר, סתם היה לו מצב רוח טוב באותו יום?
המסיבה נערכה בדירתם של יעלה וירדן, אבל אני לא הסכמתי שכלת השמחה תטרח בהכנות, וכל שעות הצהריים הייתי עסוקה שם עם ירדן באפייה ובקישוטים. שמחתי שידיי מלאות, כי ההתרגשות שגאתה בבטני גבלה במועקה ופחד. היה לי נדמה שתכף אקיא, ומצד שני הרגשתי ריקה, חלולה.
והנה הגיעה השעה, אני כבר החלפתי בגדים והתאפרתי, גם יעלה ניאותה לאיי-ליינר ושפתון עדין, והנה החלו החברים להגיע, עודד ובת זוגו, רחלי ובת זוגה, חברים של ירדן, חברים מן העבודה... הסתכלתי ביעלה המוקפת חברים, המחייכת, וחשבתי שבלבה היא כואבת את העדרו, שחיץ קם בינה לבין כל השמחה הזאת, בינה לבינה. לא יכולתי לסבול את זה; את הכאב שנדמה היה לי שהיא חשה. חמקתי החוצה בלי לומר לה דבר, ולא העליתי על דעתי שאולי העדרי יכאיב לה אף יותר. נסעתי אל תומר וכמעט גרמתי לתאונת דרכים, אפילו לכמה תאונות, לא בגלל הדמעות שערפלו את עיניי אלא בגלל החזרות שעשיתי בראש על דברי הכעס שאומר לו: איך העזת, איך העזת אפילו ליומולדת של יעלה לא לבוא, ולא מצאתי מילים לגעור ולנזוף בו, רק אני שונאת אותך שונאת אותך שונאת אותך.
לא היה לי אכפת שכל האיפור שלי נמרח, הרי לא לחזר באתי, באתי לגעור ולייסר ולהעניש. רצתי במעלה המדרגות ולחצתי על הפעמון לחיצה ארוכה ונהניתי מהצליל הצורם: הצרימה הייתה במקומה. לרגע נבהלתי: אם הוא לא בבית לאן אוליך את כל הכעס הזה. אבל בסוף שמעתי צעדים מדשדשים אל הדלת, והיא נפתחה, ותומר הביט בי בתמיהה, סתור שיער ומנומנם. "טולי! מה-"
נכנסתי בסערה וחלפתי על פניו. הוא סגר את הדלת והעביר יד בשיער הסתור. "מה קורה, טולי?"
"עכשיו המסיבה של יעלה, היומולדת של יעלה!" צעקתי ושמעתי את עצמי, חלק ממני מנותק לגמרי ותמה על הגרוטסקיות המוחלטת של החלק הצועק.
"אז מה את עושה-" פתח תומר.
"מה אני עושה," בלי לדעת מה אני עושה תפסתי בחולצה שלו, מנסה לצבוט אותו ולא רק את הבד, להכאיב לו. "מה אתה עושה? אתה חייב כל פעם לאכזב? יא אללה, למה אתה לא יכול קצת להיות חבר – אם לא יותר מזה-" ובעוד החלק האחד צועק והחלק האחר משקיף גם חלק שלישי ניעור, חלק המביט בפניו של תומר, שהביעו עכשיו דאגה ואמפתיה, ומקונן: למה אי אפשר פשוט להיות אחד? למה תמיד המרחק הזה, למה אי אפשר פשוט להתיך את עצמי לתוכו, אותו לתוכי, להיות אחד ולשכך את הכאב הזה? ובלי לדעת מה אני עושה ניסיתי להכות, להכאיב, להטביע בו חותם, צבטתי אותו והיכיתי על חזהו באגרופים כמו אישה חלושה בקומדיה רומנטית משנות הארבעים, אפילו בעטתי בשוקיו ודרכתי על כפות רגליו הנתונות בנעלי בית, ותומר כמעט לא הגן על עצמו. "טולי," אמר את שמי כמה פעמים, אך אני הוספתי להטיח האשמות לא ברורות, "טולי, תירגעי מותק, אני שכחתי, נרדמתי..." ועכשיו האגרופים כבר החלו להכאיב כנראה, כי הוא תפס את ידיי והחזיק אותן מאחורי גבי, ואני ניסיתי לנשוך אותו, נשכתי בכתפו, בצווארו, בכל כוחי, הלוואי שירד לו דם, אני אשתה לו את הדם, וכל אותה עת בעטתי ברגליו, ותומר התנשם בכבדות ואחז בידיי בחוזקה והכאיב לי, והצמיד אותי אליו בכל הכוח עד שלא יכולתי לבעוט עוד, ואני הוספתי לנשוך את צווארו והוא חיכך בי זקפה חד משמעית והפיל את שנינו על השטיח שבהוֹל, מרפה מידיי לרגע, הפוגה שניצלתי כדי לצבוט אותו בכל כוחי ולהסיר את חולצתו ולנשוך אותו ליד בית השחי, עד שצעק בכאב והדף את פניי בידו. נשכתי את היד אבל הוא השאיר אותה על פניי והפשיט אותי בידו האחרת, ובסיפוק ראיתי מבעד לאצבעותיו את סימני השיניים ואת החבורה על יד בית השחי, הנה הטבעתי בו חותם, וכשחדר אליי בבת אחת הרגשתי מלאה עד גדותיי, מהנרתיק עד לגרון, כל החלל הזה שחיכה שתומר ימלא אותו התמלא בבת אחת ולא היה מקום, הייתי מוכרחה להוציא משהו, לבכות, לצעוק, לגנוח, ותומר נע בתוכי כאחוז תזזית ושתק, לא צעק ולא גנח, אבל התנשף ופניו התעוו, הטבעתי עליו חותם, אבל גם כשהתחלתי להתכווץ סביבו, כשכתפיי עלו באוויר ונצמדתי אליו בחיבוק, וכשהוא פעם בתוכי והשמיע סוף סוף גניחה ופלט לתוכי מתמצית היותו ואני התהדקתי סביבו עוד ועוד כאילו לעולם לא אניח לו לצאת, מחבקת אותו בידיי וברגליי ובכל-כולי, גם אז בכה בי החלק שידע שאפילו זה לא מספיק, שלעולם לא אפענח אותו, ידע ובכה: למה אי אפשר? למה אי אפשר להיות אחד-
