פתחתי כאן דיון שמתמקד בסמולוויל ובאפי, אבל למי שלא בעניין של הסדרות האלה, הנה הגרסה הכללית: הרבה פעמים בסרטים ובסדרות, ה"רעים", הנבלים, הם הרבה יותר מיניים מהטובים. כאילו הרעים מרשים לעצמם יותר להתחבר למיניות שלהם, להיות פתיינים, אפילו להבחין במשיכה מינית של אחרים כלפיהם. בסדרות מד"ב שבהן נפוץ (כפי שהתברר לי עכשיו בדיון שאליו קישרתי) ה"טריק" שבו מישהו משתכן בגוף של מישהו אחר, "רע" בגוף של "טוב", רואים דרך מעללי ה"טרמפיסט" איזה כיף היה יכול הגיבור הטוב לעשות אילו הרשה לעצמו (או הרשתה לעצמה, כמובן).
ב"באפי", מהיותה סדרה פמיניסטית ולא מוסרנית, יש בכל זאת (ותודה לרייצ'ל שהזכירה לי) גם דמויות טובות שמרשות לעצמן להיות מיניות, אבל איכשהו הרעים תמיד מגניבים יותר.
אולי זה קשור לשליטה וריסון: הרעים הם איד טהור, הם לא מרסנים את עצמם, והטובים שולטים בתשוקותיהם. אבל נראה לי שאתגר נאה, גם בחיים וגם בכתיבת דמויות, יהיה איזון בין ריסון לבין נתינת מקום לתשוקה; דמות שלא נשלטת על ידי התשוקות אבל גם לא מחניקה אותן עד כדי אובדן החיוניות שלה.
(אני מחכה בעניין רב לתגובות, ובמיוחד של קרוסלה! קחי לתשומת לבך!)