בשיחה מעוררת השראה עם אסף מצאנו מכנה משותף בין שני איסורים קדומים: האיסור המקראי על אוננות (השחתת זרע לשווא) והאמירה של חז"ל "אין אומרים שבחו של אדם בפניו". וחשבנו שיש משותף בין שני האיסורים, ואולי המשותף הוא פחד מאהבה עצמית או סירוב לתת לה לגיטימציה.
נדמה שמדובר על שני דברים שונים לגמרי – האחד בין האדם לבין עצמו והאחר באינטראקציה שלו עם זולתו, אבל נדמה לי שבשני המקרים יש ניסיון להשאיר את האדם תלוי בזולתו למילוי צרכים מאוד עמוקים ומשמעותיים. ואם נגיד לאדם את שבחו בפניו הוא לא יהיה תלוי בנו ובשבחינו, תשאלו? לדעתי לא: כשאנחנו יודעים בדיוק מה חושבים עלינו ומה מרגישים כלפינו אנחנו יכולים להפנים את האמירות האלה ולהפוך אותן לחלק מאתנו. כשאנחנו מנסים כל הזמן לברר, ונדמה לנו שאולי מעריכים אותנו אבל לא לגמרי ברור – שם אנחנו נשארים תלויים וחוזרים שוב ושוב לבקש את האישור.
ומה כל כך מפחיד באהבה עצמית? לחברה נוח שלאף אדם לא יהיה טוב מדי עם עצמו. האדם צריך להזדקק לחברה ולנסות לרַצות אותה, אחרת מה תהיה המוטיבציה שלו להיות פרודוקטיבי? [ליודעי ח"ן – אולי זה כמו הפחד שמישהו יאבד את נשמתו ברגע של אושר.] אבל החשיבה הזו בטעות יסודה.
יש הבדל בין אגוצנטריות לאגואיזם, ובין נרקיסיזם לאהבה עצמית. אדם אגוצנטרי מעמיד את עצמו במרכז העולם ולא מסוגל לראות את האחר, הוא מצפה להיות במרכז העולם לא רק של עצמו אלא גם של האחרים. אגואיסט הוא אדם שמרשה לעצמו להיות במרכז עולמו שלו – לא עסוק יותר מדי בניסיון לרַצות אחרים אבל גם לא מצפה מהם להקרבות אדירות בשבילו. זה אדם שדואג קודם כל לעצמו, ולכן הוא גם לא מייסר את חבריו בניחושים ורגשי אשמה: מעז לקחת לעצמו מקום ולבקש את מה שהוא רוצה.
נרקיסיסט הוא אדם שמבקש לעצמו השתקפות ואישור. מי שמחפש השתקפות לא יכול לראות את הזולת. הוא יכול לאהוב מאוד כדי לקבל בחזרה את האהבה בהשתקפות. הוא לא יכול לקבל את המצבים שבהם המראה נשברת והזולת לא עומד בציפיות שלו. אדם שאוהב את עצמו אוהב את הזולת יותר ברווחה, בלי צורך נואש שהזולת יתאים בדיוק לציפיות שלו.
יותר אנשים אגואיסטים שאוהבים את עצמם יעשו לעולם הרבה טוב. ואם רוצים לחזור לציטוטים מהמקורות - "ואהבת לרעך כמוך". מזה משתמע שהאהבה לעצמך קודמת, והיא המודל שבכלל מאפשר לאהוב את הזולת.