ראיתי לפני כמה ימים חלק מתוכנית של אורנה בן דור על בלונדיניות, ששודרה בערוץ 8. נחמן אינגבר דיבר שם על היצ'קוק, בין השאר על הסרט המופלא "ורטיגו", ועל הארכיטיפ הנשי של "הבלונדינית הקרירה" המאפיין את סרטי היצ'קוק. ב"ורטיגו" זה מורכב עוד יותר, כשגיבור הסרט לוקח ברונטית חמה ומעצב אותה בדמות הבלונדינית הקרירה והמתה שהוא לא מסוגל להתגבר על מותה.
אינגבר ראה בזה ביקורת על הגבריות, ואמר שהיצ'קוק מציג את המיניות הגברית כנקרופילית. ומצד אחר, הוא דיבר על האתגר "להפשיר" את הבלונדינית הקרירה. והעניין הזה של להפשיר, אני לא בטוחה שהוא נוגע רק למיניות הגברית, נקרופילית או לא.
פגשתי אתמול מישהי שלא ראיתי כשנתיים. לפני שנתיים ניסיתי מאוד להתיידד אתה, או שמא - הייתי ידידה שלה. נפגשנו, בילינו יחד, עשינו מה שחברים עושים, דיברנו. היא בחורה חמודה וחכמה. אבל גם קרה ומרוחקת. אחרי השנתיים האלה כשראיתי אותה היה לי ברור מאוד שהיא מרוחקת במיוחד, שזו תכונה שמאפיינת אותה וכל מי שפוגש אותה היה רואה את זה. לפני שנתיים ידעתי את זה במעומעם ובעיקר הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע אליה. מה שאני מנסה לומר בלי להיות גבר או נקרופיל הוא שגם לי יש פנטזיה כזו להפשיר את הקפואים - למרות שאני נורא אוהבת אנשים חמים ולבביים ולשמחתי אני מוקפת בהם - ואני חייבת להבין שזה לא עובד. אולי עכשיו אני אבין?
תוספת:
באסוציאציה פרועה מאוד לתגובה של אסף לצינסקי - שיר של דליה רביקוביץ', שאולי מתאר את האנשים הקרים עצמם.
גאווה/ דליה רביקוביץ'
אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָנִים רַבּוֹת הֵם שוֹכְבִים עַל גַבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,
שָנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶם שֶל שַלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶעָתִיד לְשַבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַגְשֵג, הָאָצוֹת נִגְרָשוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.
עַד שֶיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּך עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶסְּלָעִים נִשְבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה
וּמַה גַּם אֲנָשִים.
ועוד שיר - הפעם בזכות אודי. זה שיר שהזדהיתי אתו עמוקות בשנות העשרה המוקדמות. וגם בו, כמו שאמר אודי על השיר של דליה, אפשר לומר שהשורה האחרונה (או כאן - שתיים) מיותרת, אבל מבחינה מסוימת (מוזיקלית, ואולי לא רק) אי אפשר לוותר עליה(ן):
I am a Rock/ Simon and Garfunkel
A winter's day
In a deep and dark December;
I am alone,
Gazing from my window to the streets below
On a freshly fallen silent shroud of snow.
I am a rock,
I am an island.
I've built walls,
A fortress deep and mighty,
That none may penetrate.
I have no need of friendship; friendship causes pain.
It's laughter and it's loving I disdain.
I am a rock,
I am an island.
Don't talk of love,
Well, I've heard the word before.
It's sleeping in my memory.
I won't disturb the slumber of feelings that have died.
If I never loved I never would have cried.
I am a rock,
I am an island.
I have my books
And my poetry to protect me;
I am shielded in my armor,
Hiding in my room, safe within my womb.
I touch no one and no one touches me.
I am a rock,
I am an island.
And a rock feels no pain;
And an island never cries.