[נו, עשיתם לי ועשיתי לעצמי חשק, בעקבות הפוסט הקודם, לפרסם כאן סיפור ילדים שכתבתי די מזמן.]
כשגל יושבת לבדה בחדר ועוצמת עיניים, כל החדר נעלם. נעלמים הקירות, נעלמות התמונות ונעלם גם השטיח. גל מתרכזת חזק חזק, ואז במקום השטיח היא מצמיחה סביבה שדות חיטה זהובים ענקיים או יערות עד ירוקים - כל מיני מקומות זרים ומופלאים.
כשממש מצליח לה, גל יכולה לדמיין שקר ביום חמסין, ובאמצע החורף להרגיש כמו גלידה שנמסה. אז היא גם מדמיינת שהיא מישהי אחרת ולא עצמה. במקום שיער חום צומחות לה צמות בלונדיניות ארוכות, והעיניים שלה נעשות כחולות כחולות, כמו ים.
אז גם לא קוראים לה גל. היא חושבת שגל זה שם קצר מדי, ודווקא ממציאה לעצמה את השמות הכי ארוכים שהיא יכולה: למשל, מאוריציה חסד-פז, אורנילה או מירנדיאה. אבא ואמא של גל לא מבינים מה קורה לה. נדמה להם שגל סתם יושבת ולא עושה כלום. גל לא רוצה לגלות להם איך היא מעלימה את החדר, ושהיא פתאום בכלל לא גל אלא מישהי אחרת. היא פוחדת שהגילוי יהרוס לה את הסוד. גם כשמפריעים לה באמצע זה כמעט הורס.
ולפעמים, כשאמא פותחת את הדלת וקוראת לה, גל לוחשת "ששש... אני משחקת." היא לוחשת ממש בשקט, כדי לא להפריע לעצמה, ולפעמים זה עוזר. אבל בדרך כלל שוב חוזרים הקירות, התמונות והשטיח, וגל מתעצבנת.
פעם אחת, אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח, גל עצמה את עיניה והתרכזה חזק חזק, והגיעה לשדה גדול, מלא שושנים. השושנים היו יפות וצבעוניות, והיו יותר גבוהות מגל, שכבר נהפכה למירנדיאה.
כל השושנים מסביב למירנדיאה היו צהובות או אדומות, אבל מרחוק היא ראתה שושנים כחולות.
"הכחולות הכי יפות," חשבה לעצמה והחליטה להתקרב אליהן. היא ניסתה לפלס לעצמה דרך בין השושנים הצהובות והאדומות, אבל החוחים שלהן דקרו אותה. זה כאב.
"לו הייתי גל עכשיו הייתי בוכה," אמרה מירנדיאה לעצמה, "אבל אני לא בוכה כי אני מירנדיאה."
"מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה," אמרה לה פתאום שושנה אדומה, "כאב זה כאב."
"שושנה שיודעת לדבר!" מירנדיאה פערה עיניים בפליאה.
"כל השושנים יודעות לדבר," אמרה השושנה בחוסר סבלנות, "אבל את הנמוכות את לא שומעת."
"שושנים גם חושבות?" שאלה גל, שמרוב תדהמה הפסיקה להיות מירנדיאה וחזרה להיות עצמה.
"בטח," אמרה השושנה. "רק בני אדם מדברים בלי לחשוב."
"ועל מה חושבות השושנים?"
"כל שושנה חושבת על עצמה."
"זאת אומרת ששושנים אדומות חושבות מחשבות אדומות, שושנים צהובות חושבות מחשבות צהובות ושושנים כחולות חושבות מחשבות כחולות?"
"בטח," אמרה השושנה. "אם חושבים על צבע אחר זה סתם עצוב. כמו שאת, שאין לך צבע בכלל, חושבת כחול."
"אבל לא משעמם לך לחשוב רק אדום כל הזמן?" שאלה גל.
השושנה נעלבה, או שסתם לא היה לה מה להגיד, וסגרה את עלי הכותרת שלה. גל משכה בכתפיה, נזכרה שהיא מירנדיאה והמשיכה ללכת. היא עברה את כל השושנים האדומות, אבל כולן התעלמו ממנה, כאילו השושנה הראשונה נתנה להן סימן להכריז עליה חרם.
"לו הייתי גל הייתי נעלבת, אבל אני לא נעלבת כי אני מירנדיאה," הזכירה לעצמה.
אותה שושנה אדומה לא יכלה להתאפק וצעקה אחריה: "מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה? עלבון זה עלבון."
ובאותו רגע בדיוק הגיעה מירנדיאה אל השושנים הצהובות. היא קיוותה שאִתן תסתדר טוב יותר מאשר עם האדומות. מירנדיאה חייכה אל השושנה הצהובה שהייתה הכי קרובה אליה חיוך רחב-רחב.
"הצילו!" אמרה השושנה הצהובה בקול צווחני לחברתה, "מה זה היצור הקטן הזה שחושף שיניים?"
"תירגעי, טיפשונת," אמרה הצהובה השנייה, "זה רק בן אדם."
"בן אדם!" נבהלה הצהובה הראשונה עוד יותר. "בני אדם זה לא היצורים האלה ש... קוטפים פרחים?"
"הוא לא יכול לקטוף אותנו, הוא נורא קטן," ענתה לה השנייה בזלזול, ולפתע פנתה אל מירנדיאה, ירקה עליה וקראה: "בוז!"
מירנדיאה התחילה לבכות, אף על פי שהיא לא גל, וכל השושנים הצהובות צחקו לה.
מירנדיאה בכתה ובכתה, והשושנים הצהובות צחקו וצחקו. מירנדיאה בכתה עוד ועוד, עד שחזרה להיות גל.
כל השושנים נעלמו, גם הכחולות היפות, והיא הייתה שוב בחדר שלה, וכבר היה חושך.
בדיוק אז נכנסה אמא של גל לחדר, כי הגיע הזמן ללכת לישון. גל ניגבה מהר את העיניים כדי שאמא לא תראה שבכתה. היא ניסתה להפסיק להצטער אבל לא הצליחה.
אמא של גל השכיבה אותה במיטה, נתנה לה נשיקה על המצח והדליקה מנורת לילה, כי גל אוהבת לישון עם אור. גל עצמה את העיניים אבל לא הצליחה להירדם.
שוב פקחה את העיניים, הסתכלה קצת על התקרה וקצת על הקיר. היה לה משעמם. היא העיפה מבט על כל פינות החדר.
בסוף היא נאנחה והסתכלה על הסדין, על השמיכה ועל הכרית.
והנה - מה היא רואה? הסדין כחול והכרית כחולה והשמיכה כחולה - ממש אותו צבע כחול יפהפה של השושנים!
גל חיבקה את השמיכה שלה ושוב הייתה מירנדיאה, שישנה בתוך שושנה כחולה.
