ב-88 משמיעים די הרבה את השיר של נושי פז "זה מרגיש נכון". שיר נאה דווקא, נכנס לראש וללב, אבל במילים (של דן תורן ונושי פז) יש כמה דברים שמרגיזים אותי מאוד. הריהן:
שיר מוכר ברדיו מתנגן, מחזיר אותי
לזיכרון או פנטזיה, געגוע ישן
והלב קורא להיגמל מכל ההרגלים
מהדרך בה אני הולך כל כך הרבה שנים
פעם כבר הייתי מוותר
דבר לא יעצור אותי, אני כאן להישאר
עכשיו זה מרגיש
נכון
הירח מעמיד פנים, למטה מסתכל
בלי סיבה או היגיון צוחק אליי ובורח
ובראש עוברות המחשבות, תמונות ורגעים
דוהר לצד הדרך ללא מעצורים
פעם כבר הייתי מוותר
דבר לא יכבה אותי, מכאן אני לא חוזר
עכשיו זה מרגיש
נכון
והלב קורא להיגמל מכל ההרגלים
מהדרך בה אני הולך כל כך הרבה שנים
דבר לא יכבה אותי, מכאן אני לא חוזר
עכשיו זה מרגיש
נכון
נתחיל מהפחות נורא: "אני כאן כדי להישאר" - תרגום שאילה מאנגלית, רק שבאנגלית here to stay נשמע חינני וטבעי, ובעברית יש פה תיאור תכלית מאולץ וחסר שחר. אני לא כאן כדי להישאר, אני כאן ובכוונתי להישאר, וכיו"ב.
אבל הכי נורא - למה לקחת את התחביר העברי היפה, שאפשר להגיד בו "אני מרגיש ש..." וגם "יש לי הרגשה" וגם "ההרגשה היא" ולהגיד משפט נורא כמו "זה מרגיש [לי] נכון"? מי זה הזה הזה שמרגיש? נשמע כמו סרט אימה, איזה יצור, איזה "זה", שמתחיל להרגיש כל מיני דברים. בררר.
שלא לדבר על העצלות המחשבתית שהניסוחים האלה מזמנים. הכול מעורפל, לא ברור מהו הדבר שההרגשה מתקשרת אליו וגם לא בדיוק מהי ההרגשה. הלוא "עכשיו אני מרגיש שהחיים שלי טובים" או "עכשיו אני מרגיש שאני יכול להתקדם" זו כבר אמירה בעלת תוכן, שיש לעמוד מאחוריה. נדמה שאפילו מבחינה אתית-אנושית מצטייר עולם אחר כשאומרים משפטים כאלה, עולם שבו לא האני המרגיש/חושב/חווה הוא המרכז, אלא כל מיני תחושות ערטילאיות שחולפות בו.
אני מרגישה שהשימוש הזה בשפה מאוד לא נכון!
ואנא קראו מאמר נפלא זה של אסף ענברי, שאודיסאוס המליץ לי עליו ושאומר באופן הרבה יותר מעמיק את מה שהתחלתי לשרטט כאן.
