לפני זמן מה הבעתי כאן את געגועיי לאחד מסרטי הקאלט של ילדותי, שכבר שנים לא הצלחתי להניח עליו את ידי – On a clear day you can see forever, מחזמר של וינסנט מינלי עם ברברה סטרייסנד ואיב מונטאן. (!) בימבלונת המקסימה באדם פשוט קנתה לי את הסרט בארה"ב ושלחה לי אותו, כמו פיה טובה. (ועמו עוד הפתעות נפלאות). וככה – חוץ מזה שנורא התרגשתי מעצם הנתינה שלה – הייתה לי ההזדמנות לצפות בו שוב ולראות אם הוא "עדיין טוב". סרט ילדות, אתם יודעים – הייתי יכולה גם לא להבין מה מצאתי בו.
הבנתי מה מצאתי בו, והיום אני יכולה גם לפרש מה משך אותי אליו אז, בתקופה שבה הייתה לי הרבה פחות מודעות עצמית.
קודם כול, מה קורה שם: דייזי גמבל (ברברה סטרייסנד) היא בחורה שיודעת להצמיח פרחים מאוד מהר (היא שרה להם, כמובן) ויש לה תפיסה על-חושית מפותחת. היא מעשנת המון, ופונה למהפנט (איב מונטאן) שיעזור לה להפסיק, כי הארוס שלה, ששמו וורן (!) רוצה שהיא תמצא חן בעיני הבוסים העתידיים שלו, והם לא אוהבים מכורים, ודייזי, כפי שהיא מסבירה למארק, המהפנט, היא “an addicted addict". אגב, וורן גם מבקש ממנה שבמפגש עם הבוסים תלבש שמלה לא קצרה מדי ולא חשופה מדי, ולא תביע דעות, כי הם לא אוהבים נשים דעתניות, ולמעשה לא אוהבים נשים בכלל – רק רעיות ואמהות.
תוך כדי ההיפנוזה דייזי חוזרת לגלגול קודם שבו הייתה מלינדה טנטריז הבריטית, אישה חזקה וסקסית שנראית ההפך הגמור מדייזי חסרת הביטחון וחסרת האופי. בפרודיה קורעת מצחוק על כל הספרות הבריטית של המאה ה-19 אנחנו רואים את מלינדה כילדה ענייה בבית יתומים (מלינדה הילדה היא ברברה סטרייסנד שהנמיכו אותה וצילמו אותה מרחוק. זה מצחיק בטירוף.) שמצאה דרך לטפס בסולם החברתי והיא נחושה לעשות זאת (כמו בקי שארפ ב"יריד ההבלים"), ובהזדמנות זו יש גם סצנת מרק אוליבר-טוויסטית.
מארק שאבו, המהפנט (מונטאן החתיך המהמם) לא סובל את דייזי ומוקסם ממלינדה. דייזי מתאהבת במהפנט ולאט לאט פחות נענית לכל דרישותיו של וורן. בינתיים גם טאד, אחיה-החורג-לשעבר (ג'ק ניקולסון) מחזר אחריה. יום אחד דייזי שומעת בטעות את הקלטות של מארק ומגלה את כל סיפור מלינדה, ושומעת את המונולוג של מארק שבו הוא מתוודה שככל שמלינדה מקסימה ומרתקת אותו, ככה דייזי משעממת אותו עד מוות. היא נפגעת מאוד ומסרבת להמשיך להיפגש אתו. באסרטיביות חדשה היא מעיפה מהגג שלה (שם היא מגדלת המון פרחים) ומהחיים שלה גם אותו וגם את וורן, המודיע לה למרבה האירוניה שהיא לא צריכה לדאוג בקשר לסיגריות, גם אשת המנכ"ל מעשנת.
בסופו של דבר דייזי נעתרת לסשן אחרון עם המהפנט, אבל הוא כבר לא מנסה להיפגש עם מלינדה (וכפי שניסחה דייזי, "להשתמש במוח שלה כבמוטל") אלא לברר אם ישנו גלגול שבו הוא ודייזי כבר נפגשו. דייזי זוכרת גלגול כזה, שבו הם בעל ואישה – בעתיד, לא בעבר. בידיעה הזאת מארק משלח אותה לדרכה ואומר לה דבר חשוב שתכף אספר לכם מהו.
חוץ מזה שהסרט עשוי היטב, השירים מצוינים וברברה סטרייסנד ואיב מונטאן גדולים מהחיים, [והסרט גם נורא מצחיק – ציטוטים נבחרים בהמשך] יש בו משהו שמאוד אהבתי, כנראה כבר בילדותי, אבל אז לא יכולתי לנסח אותו לעצמי.
מארק כביכול דוחה את דייזי מעליו. היא לא מוצאת חן בעיניו, והוא מעדיף על פניה את הגלגול הקודם שלה – מלינדה. אבל מה זה אומר בעצם? מה ההבדל ביניהן?
מה שמארק לא אוהב הוא בדיוק מה שוורן רוצה: הסתגלנות של דייזי, הטשטוש העצמי שלה לכדי מישהי שאין לה אופי, אין לה דעות והמחשוף שלה לא עמוק מדי. לכאורה מפתיע ומאכזב שבסוף הסרט דייזי לא זוכה להתאחד עם מארק, שהיא מאוהבת בו, אבל למעשה דייזי לא באמת צריכה את מארק כבן זוג: היא צריכה ממנו בדיוק את מה שהוא נותן לה בסוף הסרט: את הדחיפה לראות בעצמה מישהי ולא אף אחת, לשים לב ליכולות יוצאות הדופן שלה, להסתכל ולראות מי היא. וזהו שיר הנושא של הסרט:
On a clear day
You can see forever
And you`ll see who you are
הסרט לא נגמר בדייזי ובמארק הרוכבים אל השקיעה אלא בדייזי השרה ורוקדת בחוץ, ביום בהיר, ומבינה שכל מה שכביכול חסר בה קיים בה, שכשיש לה את עצמה לא חסר לה דבר.
ציטוטים נבחרים:
Melinda: Man cannot live by bed alone.
Marc: Oh God, why didn`t you make woman first, when you were fresh?!
Marc: You`ve given my depression a depression.
Marc: Don`t you like painting?
Daisy: Dunno, I`ve gotten so used to wallpaper…
Marc: What size family do you have?
Daisy: Well, my father`s pretty fat, but the rest of us…
Marc: If a date waits below let him wait for Godot
.
