החלק הראשון
החלק השני
החלק השלישי
החלק הרביעי
החלק החמישי
החלק השישי
החלק השביעי
והנה החלק השמיני והאחרון:
יותם
למרות הריחוק שנפל ביניהם, כשנפרדו ליד דלת חדרה של דורי בפנימייה התחבקו, ועוד עמדו רגע והביטו זה בזה לפני שאלכס נפנה והלך, ראשו מורכן ושערו הבהיר דהה לפתע, כתפו השמאלית שחה תחת התרמיל. דורי נכנסה לחדר שלשמחתה היה ריק, לא הייתה צריכה להגיד שלום לאף אחד, התיישבה על המיטה ונאנחה בלי קול. נדמה היה לה שמיתרי קולה מכוסים צמר גפן מרוב שתיקה.
מחר תצטרך לחזור לשגרה הרגילה: ללמוד בבוקר, ללמד את יותם אחרי הצהריים; ומחרתיים אותו דבר, וגם ביום שאחרי מחרתיים... דורי נשכבה על המיטה, עול כל הימים כולם מצמית אותה, אבל לא מצאה לה מנוח, קמה ויצאה אל החצר.
הכלב חיכה לה בקצה המגרש, ובבטנה עבר פרפור שבין התרגשות לפחד. היא פסעה אליו כמהלכת סתם, אבל לא הורידה ממנו את עיניה. כשהתקרבה אליו כדי פסיעה הביטו זה בזו. הכלב לא אמר דבר. דורי נעצה בו מבט חתום והפרפורים בבטנה נדמו. הכלב נפנה והלך משם, ודורי הביטה אחריו עד שלא היה אלא נקודה רחוקה באופק.
למחרת ישבה בשיעורים והייתה כחולמת. גם אם ניסתה להקשיב, בראשה הפכו המילים לחסרות משמעות והיגיון, צלילים סתם. היא שרבטה במחברתה, ניסתה לצייר את החתולים, את מרוסיה ובילי ואת האחרים.
אחרי הצהריים הלכה אל מרכז הלמידה להיפגש עם יותם. להפתעתה, עוד כשעמדה בדלת הוא רץ אליה וחיבק אותה חזק, ומלמל לתוך בטנה, "התגעגעתי אלייך!" דורי הייתה נבוכה אבל המבוכה נעמה לה. היא ליטפה את ראשו וצחקה, ואמרה, "הנה אני פה..." והיססה מעט לפני שאמרה את שמו, "יותם."
הפעם היה השיעור שונה מעט: תמיד היה יותם מתחבט עם התרגילים לבדו ודורי הייתה נחלצת לעזרו כעבור זמן מה, ועכשיו התלבטו ביחד. יותם הוא שהתחיל בזה. עם העיפרון בין שיניו, מלמל דיבור לא ברור שהצחיק את שניהם: "אם אני מחלק את זה... או שקודם אני צריך לבדוק מה השורש של..." ודורי הנהנה ואמרה לו "כן, תמשיך," וכשפתרו את התרגיל הרים אליה פתאום חיוך מואר שהיכה אותה בסנוורים.
כשהסתיים השיעור הופתעה למצוא את אלכס מחכה לה בפתח. בדרך כלל היה פוגש אותה בחדרה. כשיצאו החוצה נוכחו שהאוויר נעים, ובמקום לחצות את המגרש אל בניין הפנימייה טיילו מעט. דורי הביטה קצת על סביבותיה, מחפשת את הכלב, אך הוא לא נראה בשום מקום.
