בתוכנית המצחיקה עד טירוף כמו שרק הבריטים יכולים, Little Britain, יש מערכון חוזר (אחד מני רבים) על נכה מדומה והמטפל שלו. הנכה, אנדי, תמיד צריך לבחור בין שני דברים. לו הסבלני מסביר לו את הברירה ואנדי מתעקש על הבחירה הלא הגיונית, למשל שוקולד מריר שהוא לא אוהב במקום שוקולד חלב או "גאווה ודעה קדומה" של אוסטן במקום סרט פעולה. הם מנהלים מין דיאלוג קבוע כזה:
Lou: Now, which one do you want?
Andy: I want that one.
Lou: Are you sure? Because that's dark chocolate.
Andy: Yeah, I know.
Lou: You don't like dark chocolate.
Andy: Yeah, I know.
Lou: But you still want that one?
Andy: Yes.
בשלב הזה בדרך כלל לו גם מצטט את אנדי באיזה משפט פילוסופי שמאוד לא סביר שהוא אמר, כמו "אבל אמרת שמרקמו של השוקולד המריר סותר את עצם תכליתו ומהותו של ממתק", וגם על זה אומר אנדי Yeah, I know.
בסוף המערכון אנדי תמיד מתחרט כשכבר מאוחר מדי, וגם מצליח לקום מהכיסא וללכת ברגליו המתפקדות היטב בלי שלו יראה.
התבנית הזאת של המערכון מאוד מידבקת ומתאימה לכל מיני מצבים בחיים. למשל עכשיו אני עושה עם עצמי דיאלוג כזה.
Lou: Do you want to work now or go to sleep?
Andy: Work
Lou: But it's 2 in the afternoon. You're very tired.
Andy: Yeah, I know
Lou: And you still want to work?
Andy: Yeah
Lou: But you said the 9-hour work day is a capitalistic prison that smothers the soul.
Andy: Yeah I know.
למי שלא הבין - אני מתה לישון.
בא לכם גם לכתוב כאלה? זה הכי כיף בעולם!