הכותרת היא ציטוט (מהזיכרון, אולי משובש?) מדליה רביקוביץ'. אני עצמי יותר צריכה זמן.
כשקראתי את "מומו" של מיכאל אנדה חשבתי שהוא הגזים קצת בדמוניזציה של "גנבי הזמן" (אדונים אפורים שמציעים לאדם לחסוך זמן בבנק הזמן שלהם, ובעצם שותים ממנו את החיוניות שלו). עכשיו אני מתחילה להרגיש כאילו יש לי חשבון אצלם - אני באוברדראפט בעבודה, צריכה להחזיר שעות וכנראה אעבוד ביום שישי, ומוצאת את עצמי מחשבת חצאי שעות ודקות. הבוקר הייתי במוסך, כשאחזור לשם להוציא את האוטו אצטרך "להחזיר" אחר כך את הזמן שזה ייקח, ומחר חברה שלי מתחתנת וצריך לנסוע רחוק, מה שאומר לצאת מוקדם וכו'.
רציתי לכתוב בכותרת "עזבו רומנטיקה, מה שבאמת מצמית אותי הוא..." אבל נזכרתי שיש השורה היפה הזאת של דליה רביקוביץ'.
ועם זאת ובה בעת אני חולמת כבר שני לילות חלומות מדהימים שמעידים על המון התפתחות והתקדמות.
אגב, אחת הסיבות שאני עובדת בעבודה כזאת שיש בה שעות מוגדרות היא כדי שהזמן הפנוי שלי באמת יהיה שלי. והוא אכן כך. אז בסך הכול זה לטובה.
תוספת: שכחתי דבר חשוב! על הבוקר ראיתי פתאום את חתולוביץ' יושבת על יד הקומקום, ככה פחות או יותר בגודל שלו, עם הזנב המפואר כרוך סביב הרגליים. ממש בפוזה של "חתולוביץ', נשמה, תעשי קפה". אם היה לי זמן (גררר אררג! זמן!) הייתי מצלמת אותה.