קודם כול - לקרוא מה שכתבה פה נתלי. ואת מה שכתבה סרפנטינה.
ואני אנסה לאזור אומץ לדבר, או לפחות לדבר על למה קשה לי לדבר.
הספליטים שסרפנטינה דיברה עליהם מטרידים אותי מאוד. אני מרגישה את זה אצל כל מי שאני מדברת אתו יש "טובים" ו"רעים". כמובן שלא אותם טובים ורעים: זה יכול להיות הישראלים מול הפלסטינים (ולהפך), זה יכול להיות האזרחים (הטובים, משני הצדדים) מול השלטון הרע. אני לא באמת יכולה להכיל אפילו את המעט שאני יודעת על מציאות חיי היומיום של הפלסטינים, מציאות שיצר הכיבוש שלנו. ובכל זאת גם את העמדה של סולידריות אתם ותיעוב כלפי עצמנו אני לא מקבלת. האם צריך לבחור בין מוסר להישרדות? המיליטריזם הוא נורא, החברה שלנו דורסנית, כל זה נכון. ועדיין אני לא רוצה להיות פליטה ואני לא רוצה למות.
והנה הגרסה הרהוטה, החכמה והמנומקת - תודה לאסף.