.
מה אני עושה כאן, שאלה אילאיל את עצמה כשישבה לצדו של מיכה בחדרו. מדוע אני מבזבזת את ימיי היקרים בירושלים עליו, במקום להיות בבית או עם מיכל.
"על מה את חושבת?" שאל מיכה.
"למה אתה שואל?" נזעקה. הבהלה שלה הזכירה לו את קולה בטלפון.
"כי את נסגרת פתאום, אני מדבר אלייך ואת לא כאן."
"אני כאן," אמרה בפשטות שנגעה ללבו. הוא ניסה לחבק אותה והיא הדפה אותו, בכוח רב מדי הדפה, לעתים קרובות לא נזהרה והכאיבה. ככל שהייתה מבוהלת כן גדל כוחה, ומיכה ממש נפל לאחור.
"אני מצטער, אילאיל, לא התכוונתי לפגוע בך."
בפליאה ציינה לעצמה שהוא מדבר אתה בזהירות כמו שמדברים אל חולה נפש או אל ילד מבוהל.
"גם אני מצטערת," כושר הדיבור חזר אליה. "אבל לא מוצאת חן בעיניי המהירות שבה דברים קורים אצלך, ואת מה שאתה מחפש כדאי שתחפש במקומות אחרים. לא אצלי. זה יהיה יותר טוב לשנינו. בכלל לא כדאי לך לחפש קשר אתי. אני לא במיוחד בנאדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו; וחוץ מזה אמרתי לך כבר, יש לי חבר."
"תמיד חשבתי שאת אומרת את זה רק כדי להיפטר ממני."
"לא," חייכה חיוך חם, מאלה שחביבים על מיכל, "לא, יעיר קיים, והוא בנאדם שאני מאוד אוהבת, כמה שאני ילדה מבולבלת. אני לא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל, זה באמת לא היה בסדר מצדי. בזמן האחרון אני עושה המון שטויות. אני חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו."
מיכה לא התנגד, הוא ידע שלא יוכל לעצור אותה. באותו רגע נראתה לו כמו חתולה פראית שנכלאה, ואם לא ישחררו אותה במהרה תשתמש בציפורניה. התקנא ביעיר הזה, שזכה להיכנס אל עולמה המדהים והמסוגר של הנערה המוזרה הזאת.
מיכל עמדה בתחנה המרכזית, ליד הרציפים הבין-עירוניים. זה עתה שבה מתל אביב, מביקור אצל בת דודתה, והיא עמדה הלומה, נדחפת בלי לשים לב על ידי העוברים והשבים, שניווטו אותה כרצונם. היא הייתה מסוחררת מהאנשים, מהריחות, מהחיים שתקפו אותה לפתע. זעזוע של כאב עבר בגופה כשנזכרה בתענוגות שעינגה את עצמה בלילות האחרונים. היא הביטה בגברים שהיו שם ובאותו רגע חשקה בכל אחד מהם. לא ידעה איך זה שרצונותיה הכמוסים השתלטו עליה לפתע בצהרי היום, בתחנה המרכזית, ורצתה שההרגשה הזאת תחלוף כבר, שהסחרור ייגמר.
היא התיישבה, שאפה אוויר וניסתה להירגע. הביטה בשמות המקומות שעל שלטי תחנות האוטובוסים. בית שמש, בית זית, צובה. העמידה פנים שלא לביתה ברחביה היא עומדת לנסוע אלא למקום כזה, זר ומרוחק. גבר אחד פנה אליה בדברים והיא קמה והלכה משם מבוהלת, כאילו קרא את מחשבותיה, והלכה לתחנה אחרת.
כשנרגעה העזה שוב להביט על סביבותיה, ולעיניה הכאיב מראהו של בחור שזוף שישב לא רחוק ממנה. אז פתאום שכחה לגמרי את הסחרור והביטה בו שוב: האם ייתכן שזה יעיר? הוא תאם בדיוק את תיאורה של אילאיל. היא תמהה על עצמה, מדוע היא מקווה כל כך שזה יעיר, רוצה בכל לבה שזה יהיה הוא? מחשבה קיננה בה, לא רצויה אך נאבקת להתפרץ: משום שבעצם, על אף רצונה העז להאמין לאילאיל, חשה שיעיר הוא בדוי, בדיה שאולי אילאיל מאמינה בה, ובכל זאת בדיה. תהיה יעיר, תהיה, אמרה בלבה לבחור השזוף, וכבר לא ידעה אם היא אומרת זאת בתור מיכל או בתור אילאיל, מפני שהגבולות היטשטשו מזמן והחוט הסמוי המקשר ביניהן נמתח במלוא חוזקו. רצתה להרחיק ממחשבותיה את דמיונו העיקש והמטריד של יעיר לחגי. עסוקה בבליל המחשבות המטריד לא פחות מסחרור התחושות הקודם, פנתה לחצות את הכביש לכיוון האוטובוס הביתה, שם הכול יהיה, אולי, יותר ברור.
