ראיתי אתמול ב-vod של הוט "מאחורי הקלעים של 'מישהו לרוץ איתו'." דויד גרוסמן המקסים (כמה טוּב הלב שלו ניכר בו) הופיע שם הרבה ושבר את הלב באומרו שספר זה כמו ילד וסרט זה כמו נכד, וכשדיבר בהקשר של תמר ושי על יחסים בין אחים ועל היחסים בין ילדיו.
וחוץ מזה היו שם קטעים שלא הופיעו בסרט, כי במקור זו מיני סדרה ארוכה יותר שכוללת יותר שירים, יותר קטעי תיאודורה וגם את הדמות של משולם, החבר העיוור של תמר. אני מכורה לזה, אני רוצה לראות את הסדרה הזו ומצדי שתימשך מיליון שעות, וירושלים יפהפייה שם, ונהדר לראות אותה שם ולא במציאות, כשהיא כולה חפורה (בשביל הרכבת) וחסומה ומעצבנת. שלא לדבר על מלוכלכת ומלאה אנשים תוקפניים.
יהונתן בר אור (אסף) אמר שהוא היה צריך להיות "קלמזי וביישן", והעיד: "דברים שכבר עברו לי." איזה מתוק. וגרוסמן אמר שלהרגיש אף רטוב של כלב בתוך היד - זאת הילדות (הוא ניסח את זה יותר יפה, אבל אני לא זוכרת).